עצם העניין של צייפיה אחד מהשני, הוא דבר המוכרח ביותר. כשלאיש אין שום ציפיות מאשתו ולאישה אין שום ציפייה מבעלה, המרקם הבריא של הקשר, שיש בו נתינה וקבלה, עלול להיפגע. בהיעדר הציפיות יש כעין אמירה סמויה: "אני מסתדר בלעדיך" או "הנתינה שלך לא חשובה לי, לא משמעותית עבורי".
משפטים דוגמת "תיתן מתנה או לא תיתן – זה לא מעלה ולא מוריד" או "תבשלי או לא תבשלי – מבחינתי זה אותו דבר" יכולים לפגוע במי שהופנו אליו ולהביע חוסר ההערכה למאמצים שהוא עושה.
לפעמים אנשים אומרים "אל תצפה כדי שלא תתאכזב". מובן שציפייה מוגזמת ולא מציאותית תגרור אחריה אכזבה ותסכול, אולם גם חוסר ציפייה פוגע במהות של הקשר הזוגי. בזוגיות נכונה צריכים להיות ציפייה ורצון של בני הזוג לקבל זה מזה. הם מנהלים יחד חיים משותפים, ומטבע הדברים כל אחד רוצה דברים מסוימים ומצפה לקבלם מבן זוגו.
לגיטימי ורצוי להביע רצון וציפייה מבן הזוג, אך יש לעשות זאת במינון מחושב ובאופן הנכון. הסיטואציה שהובאה קודם, של בעל שצריך להיעדר מן הבית שעות רבות לצורך פרנסת המשפחה, אינה מחייבת התפתחות של חוסר ציפייה. היא עשויה להתפתח גם אחרת:
ישנו ביטוי בחסידות "אין תקיף כרצון". הציפייה והרצון של האחד מזולתו עלולים להתדרדר בלא קושי לרצון תקיף וחזק, המופיע כדרישה, תביעה ושליטה. רצון חזק שמשדר "אתה חייב לעמוד בציפיות שלי…" אפילו הוא נכון וצודק, מערער את המקום של מי שהוא מופנה כלפיו, פוגע בו וגם במרקם הזוגי.
ולכן צריכים לשים לב, בצורה מאוד חזקה, שמבטאים את הרצונות בצורה נכונה, מאוזנת, ולא בצורה שיכולה לערער לשני את המקום שלו.
חשוב לשים לב שבשיחות שבהן אנו מבטאים את ציפייתנו ורצוננו, דווקא בהן מתחוללים רוב הקצרים בתקשורת. בשיחות אלו אנו מבטאים לעיתים מקום לא מרוצה, ודברינו עלולים להישמע כביקורת ולפגוע. אומנם ייתכן שבעקבות אמירות מסוג זה בן הזוג 'ירוויח' ויקבל את מה שרצה אבל יפסיד את מהות הקשר, את ה'יחד' הזוגי.
כשהבעת הרצון נעשית מתוך כבוד לבן הזוג, נחסכים הרבה פגיעות וכעסים. גם כאשר הרצון והציפייה מוצדקים, וישנה טענה אמיתית של אחד מבני הזוג כלפי רעהו, יש להביע זאת בחוכמה ובעדינות, כדי שהדברים יתקבלו אצל השומע ויפעלו את פעולתם, ולא יגרמו לריחוק ולהעצמת קונפליקטים.
יש לזכור שזוגיות אינה יחסי עובד-מעביד, ולכן העשייה ההדדית, הנתינה זה לזה והקבלה זה מזה, צריכות לנבוע מתוך רצון ולא מתוך הכרח. הבעת הרצון והציפייה צריכה להיעשות באופן מתחשב בבן הזוג, במצבו, ביכולותיו ובזכות הבחירה שלו, ולא בדרך של כפייה ואילוץ.
הבעה נכונה של רצונות וציפיות תתאפשר כשנקפיד על הכללים האלה:
* נבחן את עצמנו: האם הרצון שלנו ריאלי, מציאותי ומתחשב בבן הזוג, בעולמו, ברצונותיו וברגשותיו?
* נקדים להבעת הרצון, הציפייה או הביקורת מילים המבטאות אהבה והערכה.
* טון ואופן הדיבור יהיו רכים, ענייניים, עדינים ומתחשבים, לדוגמה: "אם אתה יכול…", "רק אם לא קשה לך… ואם לא – זה גם בסדר…". הבעת רצון תיעשה בנחת וברוגע, ללא התרגשות יתרה.
* המילים ייאמרו ככל האפשר בצורת 'סיפור' על הצורך והחוסר, ופחות כתביעה מבן הזוג למלא את תפקידו ומחויבותו. "יש לי קושי אם . הייתי שמח מאוד אילו יכולת…", "אני לא אוהב שדבר מסוים הוא כך . . אודה לך מאוד אם יתאפשר לך…" וכדומה.
* כאשר בן הזוג ממלא אחרי הציפייה נודה לו: "תודה רבה שהשתדלת…" או "אני מעריך מאוד את המאמצים שהשקעת…" ולא נחשוב שעשייתו למעננו מובנת מאליה.
לפי כל המבואר לעיל, בעז"ה יהיה לך קל הרבה יותר לצפות מאשתך, ומצד שני לעשות את זה בצורה הנכונה והאמיתית.
וידוע, עד כמה חשוב ביותר לדאוג שיהיה שלום בין איש לאשתו, ובין אשה לבעלה. ובעז"ה, בזכות הפעולות שיהיה שלום בין איש לאשה למטה, יפעל זה שיהיה שלום גם בין איש ואשה למעלה – הכוונה היא בין ישראל וקב"ה.
כידוע, שבמתן תורה היו האירוסין של הקב"ה וכנסת ישראל, ובזמן הגלות דומים ישראל לאשה שהלך בעלה למדינת הים. וכעת צריכים להיות הנישואין בשלימות – הגאולה האמיתית והשלימה, בהתגלות מלך המשיח עוד היום.
להרחבת העניין, תוכלו למצוא באתרנו שיעורים נוספים בנושא.
