שלום וברכה, במענה על שאלתך אודות היחס של חסידי חב"ד להפצת יהדות והפצת החסידות כשזה בא על חשבון לימוד התורה. אפתח בסיפור אמיתי שיסביר מעט את הרציונל שעומד מאחורי הדברים.
הסיפור קרה בריגא לטביה בסוף שנות העשרים במאה הקודמת בעת שהרבי הריי"ץ יצא מרוסיה והוא ארגן אסיפה של רבנים מנהיגים ועסקנים וכו' לטובת יהודי רוסיה ובין המוזמנים היה הגאון הרוגוצ'ובי – הרב יוסף רוזין (מפורסם בכינוי הרוגוצ'ובר על שם עיר הולדתו; תרי"ח, 1858 – י"א באדר תרצ"ו, 1936 היה רבה של העיר דווינסק – כיום דאוגבפילס בלטביה). באסיפה הוחלט על הקמת ועד שיפעל למען היהודים שנמצאים ברוסיה והציעו לגאון הרוגוצ'ובי להיות בוועד. הוא ענה שההסכמה שלו תלויה במחלוקת בין התלמוד הבבלי לבין התלמוד הירושלמי. כתוב בתלמוד הבבלי במסכת ברכות דף לב עמוד ב: "חסידים הראשונים היו שונים .. תשע שעות ביום בתפילה" שואלת הגמרא: אם כך "תורתן היאך משתמרת ומלאכתן היאך נעשית (והגמרא עונה) אלא מתוך שחסידים הם תורתם משתמרת ומלאכתן מתברכת".
בתלמוד הירושלמי מובא את אותו ענין רק עם שינוי: במקום "מתוך שחסידים הם תורתם משתמרת (ומלאכתן מתברכת)", כתוב בירושלמי: "על ידי שהיו חסידים היתה ברכה ניתנת בתורתן (וברכה ניתנת במלאכתן)".
החילוק בין "תורתם משתמרת" לבין "ברכה ניתנת בתורתן" הוא מובן: "משתמרת" הכוונה רק "שאין תלמודם משתכח" (בפירוש רש"י בגמרא בבלי שם), אבל אין שום דבר חדש בתורתן (אלא רק מה שהם היו מספיקים ללמוד בזמן שנותר להם חוץ מהתפילה).
מה שאין כן "ברכה ניתנת בתורתן" הכוונה היא "שהצליחו להבין ולהשכיל מיד ולא היו שוהין" (פירוש פני משה לירושלמי שם) זאת אומרת שלא רק שהם לא היו שוכחים את מה שהם למדו אלא הם הגיעו לתוספת בהבנת וידיעת התורה. שבזמן המועט שהם למדו הם הצליחו להבין ולהשכילמיד מה שעל פי הרגיל היה אמורלקחת להם הרבה יותר זמן ללמוד.
וכך (סיים הגאון הרוגוצ'ובי) בנידון דידן: שעל ידי זה שהוא יקח חלק בוועד הרי הוא יהיה מוכרח לבטל מזמנו בלימוד התורה – אז לפי הירושלמי ש"על ידי שהיו חסידים היתה ברכה ניתנת בתורתן" ולא יחסר בו בלימוד התורה . אבל מכיוון שהלכה כהתלמוד הבבלי שרק "תורתן משתמרת" אזי אצלו יהיה חסר ההוספה בלימוד וידיעת התורה מה שהוא היה יכול ללמוד בזמן שהוא יצטרך להקדיש עבור הוועד ועל זה הוא לא היה יכול לוותר.
עד כאן הסיפור.
אמנם, הגאון הרוגוצ'ובי הראה דרך של חוסר התפשרות בנוגע לביטול זמן של לימוד תורה אך חסידי חב"ד אמונים על מה שהרבי מלך המשיח הורה כן ללכת ולהשקיע את הזמן הזה בהצלת נפשות רוחנית. אמנם לפי המבואר בסיפור אזי רק מה שלומדים לא ישתכח אך לא תהיה ברכה בלימוד, אך כחסידים אנו יודעים את מה שהאדמו"ר הצמח צדק אמר שמי שעוסק בצרכי ציבור אזי נעשים מוחו וליבו זכים פי אלף.
כך שמי שקשור לרבי אז לא רק שאין הוא מפסיד את מה שהוא למד אלא הקשר עם הרבי אף יגרום להיות קצת כהתלמוד הירושלמי ושבזמן מועט הלימוד שלנו יפרח.
אמת, יש מקום לתער על כך שישנו זמן שלא מוקדש ללימוד התורה אך כאמור כשיש קשר לרבי זה גורם שזה נחשב לא רק שאין אנו שוכחים את מה שלמדנו ולא רק שבזמן מועט מספיקים הרבה אלא אפילו זה נחשב שכאילו והזמן בו השקענו לעזור לזולת יחשב כאילו ישבנו ולמדנו ממש.
את התוספת האחרונה לומדים מסיפור שקרה עם רבי יוסי כאשר הוא ישב בחבורת רבי שמעון בר יוחאי ותלמידיו (ספר הזוהר פרשת ויקהל דף ריז עמוד ב). שם מסופר שרבי שמעון גער ברבי יוסי על כך שהרהר בעניינים של צרכי ציבור שזה היה מצד שרש נשמתו שהוא שייך לדברים אלו, אך מכל מקום כאשר הוא נמצא בתוך החבורה של תלמידי רבי שמעון בר יוחאי ורבי שמעון בר יוחאי בעצמו נמצא שם שכל מהותם של תלמידי חכמים אלו היה תורתן אומנותם הרי בשעה זו וברגע זה יה על רבי יוסי לעזוב את כל ענייניו – גם עניינים הכי חשובים ואמיתיים ששייכים אליו מצד שרש הנשמה שלו – ולהתמסר ולהיות שקוע בתוך החבורה של תורתן אומנותן. כך שזה משלים לנו את מה שנכתב לעיל שהיות שיש קשר לרבי אזי זה נחשב שגם הזמן שכן "בזבזו" על סיוע לזולת הרי זה נחשב לנו כאילו ישבנו ולמדנו ו"תורתינו אומנותינו".
