גוט יום טוב!
אכן ישנם עניינים מיוחדים שעליהם צריכים לשים את הדגש בימים האלו, וכמו שאנחנו רואים בכתביו של בעל הגאולה בעצמו, ובביאורי הרבי בשיחותיו הקדושות.
במכתב שכותב הרבי הריי"צ, לחגיגות של יב תמוז בשנה הראשונה, כותב הוא -"ראוי הוא לקובעו ליום התועדות והתעוררות לחיזוק התורה והיהדות בכל אתר ואתר לפי ענינו".
בשיחתו של הרבי, ליקוטי שיחות חלק לג, שיחה ב, מדייק הרבי דיוקים נפלאים וארוכים בכל מילה ומילה במשפט זה. וכפי הכלל, שדברי רבותינו נשיאנו הם צריכים לימוד בכל פרט ופרט.
אפילו בנוגע לשיחות שלהם, שיחות החולין, וכ"ש וק"ו לגבי התורה וההוראות שלהם.
ובתחילתו של דיון, מדייק הרבי, מדוע מקדים הרבי הריי"צ את הלשון "חיזוק התורה" לפני "היהדות", הרי היה מספיק לומר "חיזוק היהדות"?
והרי, הלשון "יהדות" היא לשון מספיק כללית, שכוללת את כל השייך לדת ישראל, הן לימוד התורה והן קיום המצוות, וא"כ מדוע צריך להדגיש הוא "התורה"?
ומסביר הרבי, שאחת הכוונות של הרבי הריי"צ כאן היא — לא לעורר על שני ענינים שונים — התחזקות בעבודת הרבצת התורה והתחזקות בעבודת החזקת היהדות (שמירת וקיום המצוות וכו') — אלא הכוונה לענין אחד — "חיזוק היהדות"; אלא שאי אפשר לחזק את היהדות באופן הנרצה כי אם ע"י הקדמת והתחלת חיזוק התורה.
וההסבר בזה, שהמושג "יהדות" במובנו הפשוט פירושו כללות הנהגות יהודים בתור יהודים. ולכן יש צורך להדגיש ולקבוע, ש"יהדות" אינה רק הנהגת בני אדם, הדרך שנהגו בו בני ישראל במשך הדורות, מעשה ידי אדם ח"ו — אלא כל כולה ומהותה הוא קיום הוראות התורה שניתנה בסיני מפי הגבורה.
וזהו תוכן ההדגשה "חיזוק התורה והיהדות", שלפני חיזוק היהדות יש צורך לחזק את האמונה וההכרה שרק התורה היא הקובעת מהי "יהדות", ואין הדבר מסור לבני אדם, שבשכלם יכריעו שענינים מסוימים אלה ביהדות הם חובה, משא"כ ענינים אחרים — אלא כל פרט ופרט שבתורה, עד לחידוש של תלמיד ותיק, ואפילו מנהגי ישראל שנתחדשו בדורות האחרונים (ונתקבלו ברוב תפוצות ישראל) — הרי הוא חלק מתורתנו הקדושה, שהיא תורת ה', תורה מן השמים, שניתנה למשה מסיני (כי אפילו מנהג ישראל — תורה הוא).
והצורך להדגיש את הדגשה זו, היא במיוחד לפי דרישתו של הרבי הריי"צ, שהחיזוק יהיה "בכל אתר ואתר לפי ענינו".
כי אם היה החיזוק רק במקום שכל כולו חכמים, לא היה צריך להדגיש שכל המהות של היהדות זה רק מה שניתנה מאת ה', אבל כיון שזה בכל מקום ומקום, גם במקום שישנם כאלו שיותר רחוקים, ומתעסקים עם "תינוק" (ברוחניות), שאין לו שום ידיעה בעניני יהדות, אזי גם שם אין מקום להקל ראש ולחשוב שיש איזה מקום לפשרה ח"ו בתורה,
אלא צריכים לכל לראש ללמדו את הא"ב של "יהדות"; אבל תיכף בהתחלה זו יודע "התינוק" שאין הא"ב (שבזה התחיל) כל התורה כולה, אלא שבמצבו עתה (שהוא "תינוק" כו') הרי מתחילים בקיום מצוה אחת, ובמשך הזמן ילך מחיל אל חיל, ו"מצוה גוררת מצוה"
ובסיום השיחה, מביא הרבי את ההוראה לפועל "שצריכה לשמש כיסוד לההתועדויות דחגיגת חג הגאולה די"ב תמוז — שהעסק בחיזוק היהדות צ"ל מיוסד על שני עיקרים אלה, ובשני הקצוות:
העיקר הא' הוא — "חיזוק התורה והיהדות", והיינו האמונה הטהורה שכל ענין של יהדות נקבע אך ורק על ידי התורה שהיא מן השמים (ואינו מעשה בני אדם כלל וכלל ח"ו ור"ל), ובמילא לא שייך שיהי' בזה פשרה, וויתור או גרעון בתורה ומצוותי', כי כשם ש"אני ה' לא שניתי", כך אין שייך שינוי ב"יהדות" שהיא דבר השם.
וביחד עם זה חייבים להשתדל בחיזוק היהדות "בכל אתר ואתר לפי ענינו", דאע"פ שהמדובר ב"אתר" שהוא רחוק לעת עתה מיהדות ומה גם מקיום כל התורה כולה, וההשתדלות שם היא "לפי ענינו"..
— אבל ביחד עם זה באמת, ודוקא מתוך אמת לוקחים וכובשים (נעמט מען אן) את האדם —
אסור לו לאדם לעמוד מרחוק [כאותם האומרים, שרק עם יהודים יראים ושלמים יש להתעסק כדי לחזק ידיהם בשמירת התורה ומצוותי', אבל לא עם אלה החסרים בזה ועאכו"כ — אלה הרחוקים מתורת ה' ועבודתו],
אלא חייב להשתדל בכל כחו לקרבם לתורה ומצוותי'.."
ועל ידי ההשתדלות באהבת ישראל, לכאו"א מישראל ממש, זוכים לברכת ה', ד"ברכנו אבינו (כאשר) כולנו כאחד" דוקא,
עד לברכה העיקרית והפנימית — גאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו, במהרה בימינו ממש.
