תשובה: מבואר בשולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן רעא סעיף סעיף יד, שאם לא טעם המקדש, וטעם אחד מהמסובים כמלא לוגמיו, כלומר – מלא פיו, יצא. ואין שתיית שנים מצטרפת למלא לוגמיו. ומכל מקום מצוה מן המובחר שיטעמו כולם.
וממשיך שיש אומרים שכיון שבין כולם טעמו כמלא לוגמיו יצאו, כי שתיית כולם מצטרפת לכדי שיעור. והגאונים סוברים שאם לא טעם המקדש לא יצא, וראוי לחוש לדבריהם. וכל זה דוקא בקידוש, אבל בשאר דברים הטעונים כוס מודים הגאונים שמספיק טעימת אחר.
ומה שכתב המחבר שמצווה מן המובחר שיטעמו כולם, אין הכוונה שכל אחד ישתה כמלא לוגמיו, אלא כמבואר בלבושי שרד שרצונו לומר שאחד ישתה מלא לוגמיו, וכולם יטעמו על כל פנים. ועל זה כתב המגן אברהם שאם אין היין בריווח, ישתה אחד מלא לוגמיו והשאר לא יטעמו כלום. אך על כל פנים אין הכוונה שיטעמו כולם עד שבין כולם יהיה מלא לוגמיו, כי על זה כתב שזהו דוקא בדיעבד, וכאן מדובר מצד של לכתחילה ומצוה מן המובחר.
וכן כתב רבי עקיבא איגר על דברי המגן אברהם שמה שיטעום המקדש כשיעור, הנה כיון שטעימת אחד כשיעור בוודאי מועילה כי טעימת אחרים הוא רק מצוה, א"כ בוודאי עדיף יותר לעשות כן ממה שיטעמו כולם להצטרף למלא לוגמיו שבזה ישנם ב' דיעות אם מועיל.
אמנם בפרי מגדים משבצות זהב ציין לבית יוסף שהביא דעה שיטעמו כולם מלא לוגמיו, ועיין אליה רבה אות כט.
ולהלכה הביא המשנה ברורה שמה שיטעמו כולם היינו טעימה בעלמא ואין צריך מלא לוגמיו רק לאחד. וכן הביא מה שכתב המגן אברהם שמי שיש לו יין מעט מוטב שיטעום אחד כשיעור והמסובים לא יטעמו כלל כדי שישאר הנותר למחר לקידוש או להבדלה.
ועל מה שכתב הלבוש בסעיף יג שאם לא טעם מלא לוגמיו נחשב ברכה לבטלה, הקשה, שודאי אסור להנות מעולם הזה בלא ברכה כמבואר במסכת ברכות לה, א, אפילו כל שהוא, אלא שחז"ל תקנו שיהא כוס ברכה הנאה מרובה כמלא לוגמיו.
ובמשנה ברורה ביאר הטעם שאחד מהמסובים מועלת שתייתו, שמכיון שהמסובים שמעו מתחלה את הברכה והוא כוון עליהם להוציאן מהני טעימתן לכולם. אבל אם שתה אחר שלא כוון עליו בברכה, ואותו האחר בירך מחדש משמע שאין יוצאים בטעימתו, ודינו כאלו נשפך הכוס המבואר להלן.
והטעם שאין שתיית שני אנשים מצטרפת, הוא מפני שצריך שיטעום בעצמו או אחד מהמסובים שיעור הנאה שתתיישב דעתו עליו. אך מסיים שאמנם כל זה הוא בדיעבד אבל לכתחלה לדברי הכל צריך שיטעום המקדש כשיעור.
אמנם יש לחוש לדברי הגאונים שישתה דוקא המקדש, וביאר המשנה ברורה שהיינו ליזהר לכתחילה, אך בדיעבד הסכימו הרבה אחרונים שאפילו שתיית כל המסובים מצטרפים למלא לוגמיו אך שלא ישהה על ידי שתיית כולם יותר מכדי אכילת פרס.
והטעם שדוקא בקידוש יש לכתחילה ליזהר הוא מפני שהוא דברי תורה והסמיכו זאת על הפסוק לקדש על היין.
ובביאור הלכה הביא את דברי האליה רבה שמצדד להכריע להלכה כדעה זו ששתיית כמה מצטרפת. משום שסברא ראשונה היא רק סברת הרא"ש מעצמו. והקשה על כך שלכאורה אין זה ברור שהרי התוספות ביומא דף פ' כתבו בשם רבינו תם הטעם של מלא לוגמיו לגבי קידוש משום יתובי דעתא ומשום זה הסכימו שם וכן בפסחים קז בתוספות דיבור המתחיל אם טעם, שלאדם גדול נשתנה השיעור משום שכל אחד ואחד מיתבא דעתיה במלא לוגמיו שלו וכמו לענין יום הכיפורים. ואם כן ממילא לפי טעם זה ודאי שהוא סובר גם כן כשיטת כהרא"ש. וכן לדעת הגאונים המובא בטור שהוא סובר שדוקא המקדש בעצמו צריך לשתות מלא לוגמיו בודאי מכל שכן שלא סובר שמועיל צירוף מכל המסובים.
בנוסף, גם המחבר סתם הדעה הראשונה בסתמא ומשמע שסובר שכן עיקר להלכה. ועל כן אף שאין למחות ביד המקילים כי יש להם על מה לסמוך, מכל מקום לכתחלה נכון ליזהר בזה מאד, ובפרט שהמגן אברהם כתב שגם היש אומרים שסוברים שמועיל צירוף הוא רק לענין דיעבד. ודע שבדרך החיים כתב שבדיעבד מועיל צירוף כל המסובים אפילו לא טעם המקדש כלל.
ובעניין שאם לא טעם המקדש הגאונים סוברים שלא יצא, כתב לבאר שהיינו שסוברים שצריך שיטעום המקדש בעצמו כמלא לוגמיו. והנה המחבר כתב שראוי לחוש לדבריהם וכן העתיקו הרבה אחרונים להלכה שלכתחילה יש ליזהר בזה, אך באליה רבה מפקפק בזה מצד שהרבה ראשונים חולקים עליהם, וגם שיש אומרים שהגאונים לא סוברים כך, ומכל מקום אין לזוז מדברי המחבר.
העולה מן האמור: שלכתחילה יש לחוש וליזהר שהמקדש עצמו ישתה לפחות כשיעור שהוא מעיקר הדין – 'כמלא לוגמיו'. אמנם כשיש צורך יכול להקל שגם אחר ששמע ממנו הקידוש ישתה במקומו 'כמלא לוגמיו'. ובדיעבד מועיל אף צירוף של כמה שומעים – אם כולם יחד ישתו ויצטרפו לשיעור בתוך 'כדי אכילת פרס' (כחמש שש דקות).
