ראשית כל, יש לזכור ולהזכיר בכל פעם ובכל הזדמנות את גזירתו של הרבי מה"מ, שלא לשתות יותר מארבע פעמים בכל התוועדות, ובסך הכל להגיע לכמות של רביעית. כך היא הגזירה עד גיל ארבעים. וצריכים תמיד לזכור ולשנן – שזה הוא המנהג החסידי ולא כל מנהג אחר.
חסידים שרוצים לגרום נחת רוח לרבם, ולהתקרב לקב"ה מוכרח שישמרו על הכללים שהתווה הרבי, על החוקים והגזירות.
ומלבד זאת, כדי להבין את העניין כמו שצריך, כיצד יכולים להגיע למקום אמיתי של שמחה, אקדים בקצרה את מהותה של השמחה, ומתוך זה נוכל להבין כיצד מגיעים למקום אמיתי וחיובי.
במאמר נפלא העוסק בנושא זה (ד"ה ויהיו חיי שרה תשמ"א) הרבי מדגיש כי ייתכן שאדם אכן ישאף לשמחה, אבל יפעל בדרך שגויה, ודרכו תביא לתוצאות בלתי רצויות. שמחה אמיתית צריכה להיות מבוססת על מקום פנימי של ענווה ו'ביטול'. במקרים שבהם המניע הפנימי הוא הרגשת ה'ישות', אי אפשר להגיע לשמחה אמיתית, אלא להפך הגמור שלה – למשברים ונפילות.
באותו מאמר מובאות ומתבארות דוגמאות לכך (על יסוד מאמר הזוהר בפרשתנו חיי שרה). מתברר כי חוה הייתה הראשונה שניסתה להגיע לחיים של שמחה, ונכשלה; גם נח, ניסה להגיע לשמחה ונכשל; ודווקא שרה, אימו של יצחק, מלשון צחוק ושמחה, הצליחה להגיע לשמחה אמיתית.
חוה רצתה להגיע לשמחה על ידי האכילה מעץ הדעת, שלפי אחת הדעות היה עץ גפן, והרי "יַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ". ובאמת, אילו המתינה שלוש שעות עד כניסת השבת, הייתה יכולה לאכול מהעץ ולשמוח. הבעיה הייתה שהשאיפה שלה לשמחה נבעה ממקום של 'ישות' והרגשה עצמית לא נכונה.
חוה הייתה בגן עדן ולא חסר לה מאומה, אבל הנחש 'צייר' לחוה ציור דמיוני כאילו יש בה חיסרון גדול מאוד, וכדי למלא אותו ולהגיע למעלות נפלאות של "וִהְיִיתֶם כֵּאלֹקים יֹדְעֵי, טוֹב וָרָע" – עליה לעבור על ציווי ה'. התוצאה העגומה לא איחרה לבוא: שאיפת השלמות מתוך ה'ישות' הובילה להפך השמחה, למיתה ולעצבות: "בְּעֶצֶב, תֵּלְדִי בָנִים", "בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה, כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ".
מכאן נלמד, שחיפוש שלמות עצמית שהמרכז שלה הוא 'אני' והמחשבה "מגיע לי להיות שמח יותר", מביא את האדם לנפילות. ה'ישות' היא מקור המשברים, ומנתקת את האדם מהבורא, מסביבתו, וגם מעצמו. השחרור ממנה הכרחי כי כל עוד אחוזים בה, היא מונעת את ההגעה לשמחה אמיתית.
טשטוש אינו שמחה
עשרה דורות לאחר מכן הגיע נח לעולם, והפיח בו תקווה: "זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ". נח הבין את הטעות של חוה, שהתרכזות עצמית וחיפוש שלמות אישית, אינם מביאים שמחה.
ההשתכרות של נח בצאתו מהתיבה הייתה ניסיון להגיע לשמחה בדרך אחרת. כאשר האדם משתכר הוא לכאורה שוכח מעצמו, וכל הרגשת 'עצמו' פוחתת ונחלשת. יש בהשתכרות לכאורה 'בריחה' מה'אני'. ובכל זאת גם מכך הגיעו תוצאות בלתי רצויות, משום שבאמת ההשתכרות אינה ביטול ה'ישות' אלא בלבול וטשטוש שלה בלבד על ידי הרגשה אחרת.
גם בימינו, אנו עדים לניסיונם של רבים לצאת מהעצבות באמצעות התמכרות, בריחה וטשטוש המציאות הבעייתית. צעדים האלה אינם מצליחים להביא שמחה אמיתית, ואדרבא, לפעמים הן חושפים מקום בעייתי וקשה יותר שעד עתה נמצא בעומק ובפנימיות, כפי שרואים גם אצל השיכור כפשוטו.
סבלנות לשמחה
שרה מביאה לעולם שמחה אמיתית, מחמת שאצלה היה ביטול אמיתי, שבא לידי ביטוי בכך שגם כאשר הייתה במצב זמני של ירידה (במצרים), היא צמחה על ידי זה לעלייה גדולה יותר, ללא תוצאות בלתי רצויות.
כך גם בחיינו. אחד המבחנים העיקריים של האדם שמאפשר לקבוע אם הוא מרוכז בעצמו וב'ישות' הוא היכולת שלו לקבל מצבים או דברים המנוגדים לרצונו ומסיבים לו קושי. אדם המלא בהרגשת 'ישות' עלול להישבר מהם ולהגיע לייאוש ולעצבות; ולעומתו אדם הנמצא בתודעה של 'ענווה' וביטול, יש בו 'סבלנות' לשאת מצבים שונים, מתוך הכרה שהקב"ה מנהל את העולם, וכל פרט בחיים הוא חלק מהעלייה והתכלית.
העניו מכיר את מעלותיו, אבל יודע שהן ניתנו לו מלמעלה. ידיעה זו מאפשרת לו לצמוח מתוך חיי ענווה וביטול, עד אשר השמחה הופכת להיות חלק ממנו. הוא כבר לא מרגיש 'כנוע' ו'מקבל' אלא מזדהה עם ההרגשה החדשה והיא ממלאת אותו שמחה אמיתית.
כך גם ביחסי אנוש. האדם צריך 'לבטל' את עצמו ולהכיר שיש גם אחרים מבלעדיו, שגם להם יש רצונות ודעות וכדומה, גם אם זה כרוך בוויתור עצמי, בלימה והתאפקות. מתוך זה גם נוצרת אט אט הזדהות חזקה ועמוקה עם חברו או בן המשפחה שלו. והתחושה שהוא 'מוותר למענם' חדלה להתקיים. הקשר בניהם מתאפיין בשמחה ובתענוג.
הביטול השלם של האדם מתוך ההכרה ש"אין עוד מלבדו", יתגלה בשלמותו בגאולה האמיתית והשלמה. העבודה כיום מתוך שמחה אמיתית של ענווה וביטול מאפשרת לנו כבר עכשיו לחיות חיים של גאולה, וגם לקרב ולזרז את הזמן השמח באמת.
וכל זה הוא הדרך הכי טובה להגיע לשמחה, שהאדם יודע את מקומו ומתנהג בצורה של ענווה וביטול, אזי הוא לא מוצא בהתוועדות את הדרך לעקוץ מישהו אחר, או לפגוע במישהו אחר, אלא הוא מוצא את המקום שבו הוא יכול להתחבר, להתאחד עם השני.
וכנ"ל, כששומרים על גזירתו של הרבי בעניין השתייה, ומגיעים לשמחה מתוך נקודה של התבטלות וקבלה מהשני, בעז"ה לא יגיעו תוצאות בלתי רצויית, אלא אך טוב וחסד כל הימים.
