שפיכת מעט מים קודם השתיה

אכן, דבר זה אינו רק מנהג אלא הלכה מפורשת בשולחן ערוך, ונפרטה להלן:
הגמרא במסכת חולין (דף ק"ה ע"ב):
"ואמר אביי, מריש הוה אמינא האי דשדי מיא מפומא דחצבא משום ציבתא, אמר לי מר- משום דאיכא מים הרעים".
ופירש רש"י: "דשדו מיא – השותה בכד שופך תחלה מן המים לארץ: משום ציבתא – קסמין וקשין שעל פני המים: מים רעים – פעמים ששתה מהן שד וזו תקנתן".
כלומר, שאביי סבר בתחילה שהסיבה לכך שאנשים שופכים מעט מים מהכד טרם השתיה היא במטרה להוציא ממנו את הקיסמים והפסולת שצפה על פני המים שבכד. אך הסביר לו רבה בר נחמני שזה מחשש מים רעים, וביאר רש"י שייתכן ושתה שד ממים אלו, ובאמצעות שפיכת מעט מים מתבטל מהם ההיזק.
וכן פסק אדמו"ר הזקן בשולחן ערוך (חושן משפט הלכות שמירת גוף ונפש ס"ד):
"הרבה דברים אסרו חכמים מפני שיש בהם סכנת נפשות, וכל העובר עליהם ואומר הריני מסכן עצמי ומה לאחרים עלי או איני מקפיד בכך, חייב מכות מרדות.
ואלו הם: לא יניח פיו על צנור המקלח מים וישתה שמא יבלע נימא של מים והיא עלוקה, וכן לא ישתה מן הנהרות והאגמים בפיו מטעם זה .ולא בידו אחת מפני שממהר וזורק לפיו ואינו בודק, אבל בשתי ידיו יכול לעכבם ולעיין בהם, ובלילה אסור בכל ענין. ואפילו על ידי סינון בכלי לא ישתה בלילה מן הנהרות והאגמים משום סכנת שברירי והיא מכת סנורים.
ואפילו ביום צריך לשפוך מעט מן המים קודם שישתה לפי שיש מים הרעים ששתו מהם השדים בנהר וזו רפואתם". ע"כ.
כלומר, שיש דברים שחכמים אסרו אותם מפני סכנה שיש בהם, ואחד הדברים הוא המובא מהגמרא לעיל, לשפוך מעט מים קודם השתיה.
ובדרכי תשובה (ביורה דעה סימן קט"ז סקע"ב) כתב:
"עיין בכסא אליהו אות שהביא בזה מדברי הש"ס חולין פרק כ"ה שיש לזהר לשפוך מן המים קודם שתי' וכתבו התוס' שם דדוקא השותה מן המים הוא בעצמו ישפוך ולא מהני שאיש אחר ישפוך עיי"ש". ע"כ.
כלומר, שדוקא מי ששותה צריך לשפוך המים בשביל לתקנם, ולא מועיל שאדם אחר יעשה זאת עבורו.
ובכך צריך לשים לב, שאת השפיכה יש לעשות קודם הברכה ולא לאחריה, כפי שפוסק אדה"ז בשו"ע (אורח חיים סימן ר"ו סט"ו):
"השותה מים ושופך מעט קודם שתייתו משום חשש מים הרעים ישפוך קודם שיתחיל לברך ולא אחר הברכה משום בזיון הברכה". ע"כ.
בדיני הבדלה (או"ח סימן רצ"ו ס"ה) מסביר אדה"ז מה ביזיון המצוה שיש אם ישפוך לאחר הברכה, וז"ל:
"ויש לנהוג שפיכה זו בשעה שממלא הכוס על כל גדותיו יערה עליו עוד מעט בענין שישפך ממנו מעט על הארץ .אבל אין לשפוך על הארץ מיין שהכוס נתמלא בו, שהרי אם ישפוך ממנו לא יהיה הכוס מלא על כל גדותיו כראוי. ואם לא ישפוך ממנו כלום עד אחר ההבדלה כדי שבשעת ההבדלה יהיה עדיין מלא על כל גדותיו, הרי זה בזיון לברכת בורא פרי הגפן שבירך אותה על כוס מלא כראוי וקודם ששתה ממנו שפך ממנו לארץ כאלו היה בו דבר מאוס כשבירך עליו, לכן אין לנהוג שפיכה זו אלא בדרך שנתבאר". ע"כ.
אמנם, יש שכתבו שכיון שרוב האנשים היום אינם מקפידים על כך, א"כ חל על זה כלל הגמרא "דדשו בה רבים". כלומר, שכאשר רבים עושים דבר מסויים ואין נגרם להם היזק, נעשה הדבר מותר, ואין חשש בכך.
וכן משמע מדברי הרבי בקשר לאיסור שתיית מים שחלף עליהם לילה בכלי מתכות, שדעת הרבי היא שהיות ודשו בכך רבים אין חשש בדבר, ובלה"ק (אגרות קודש ח"ב עמ' קמג):
" ובאמת איני יודע אם זקוקים לכל ישובים אלו ומחוורתא אשר כיון דדשו בה רבים שומר פתאים ד' וכמארז"ל שבת קכט ב. . . ולא עוד אלא שבמקום סכנה טבעית וכמו בשבת . . .ע"כ צ"ל שומר פתאים דבעי שמירה עכ"פ, כי אין לומר שהסכנה בטילה.
אבל בנדו"ד כיון שהוא ענין סגוליי, הרי י"ל שע"י דדשו בה רבים בטל הענין לגמרי, וא"כ הוא הרי פשיטא שגם ת"ח יוכל לסמוך ע"ז אף את"ל ראה הדעות בשו"ת צ"צ שם שבמקום שנאמר שומר פתאים אינו סומך..". ע"כ.
בפועל, נהג הרבי (לפחות מה שזכינו לראותו בהתוועדויות בציבור) לשפוך מעט מים (וכן סודה, אך לא יין או "משקה") לתוך קערה שהיתה מונחת מתחת לשולחנו.
ולכן, מי שאינו נזהר בזה יש לו על מה לסמוך, אך ראוי להדר ולהקפיד בכך.