שניים מקרא ואחד תרגום

כתב המחבר בשולחן ערוך (אורח חיים סימן רפ"ה ס"א-ד'):
"אע"פ שאדם שומע כל התורה כולה כל שבת בצבור חייב לקרות לעצמו בכל שבוע פרשת אותו שבוע שנים מקרא ואחד תרגום אפילו עטרות ודיבון".
ובהמשך מביא כמה דעות מתי הוא זמנה:
"מצוה מן המובחר שישלים אותה קודם שיאכל בשבת ואם לא השלים קודם אכילה ישלים אחר אכילה עד המנחה וי"א עד רביעי בשבת וי"א עד שמיני עצרת (דהיינו בשמחת תורה שאז משלימים הצבור)". ע"כ.
סדר הקריאה של שמו"ת (שניים מקרא ואחד תרגום) הביא המשנה ברורה (שם סק"ב):
"ובענין הקריאה יש דעות בזה בין אחרוני': י"א שיקרא כל פסוק ב"פ ותרגום עליו. וי"א שיקרא כל פרשה ב"פ ואח"כ התרגום, היינו שיקרא כל פרשה פתוחה או סתומה ב"פ ואח"כ התרגום. ובמ"א ובשע"ת מצדדים כדעה ראשונה. ובספר מעשה רב איתא שהגר"א נהג לומר התרגום אחר כל פרשה פתוחה או סתומה, או אחר מקום שנראה יותר הפסק ענין. ודעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד. מי שהוא בקי בטעם ובנקודות בע"פ טוב להדר לקרות בס"ת גופא". עכ"ל.
המחבר פוסק (שם ס"ב), שגם בלמידת פירוש רש"י יוצא י"ח תרגום, ובלשונו:
"אם למד הפרשה בפירוש רש"י חשוב כמו תרגום וירא שמים יקרא תרגום וגם פרש"י".
וביאר המשנה ברורה (שם סק"ו):
"(ו) תרגום וגם פירש"י – כי התרגום יש לו מעלה שניתן בסיני וגם הוא מפרש כל מלה ומלה. ופירש"י יש לו מעלה שהוא מפרש את הענין ע"פ מדרשי חז"ל יותר מהתרגום.
ובאמת כן ראוי לנהוג לכל אדם שילמוד בכל שבוע הסדרה עם פירש"י לבד התרגום. כי יש כמה פרשיות בתורה ובפרט בחלק ויקרא שא"א להבינם כלל ע"י תרגום לחוד. . .
אם אפשר לו שלא יפסיק בשמו"ת על שום דבר הוא טוב ויפה מאד וכן ראיתי מהמדקדקים עושין כן וכן ראוי לבעל נפש לעשות [שכנה"ג בשם סדר היום וכ"כ ש"א]". עכ"ל.
וכן פסק אדמו"ר הזקן להלכה בשו"ע שלו (אורח חיים סימן רפ"ה ס"ו):
יש נוהגין מטעם הידוע להם לגמור כל הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום ערב שבת אחר חצות. ויש נוהגין לגמור כולה ערב שבת שחרית אחר התפלה, ושלא להפסיק כלל באמצע שנים מקרא ואחד תרגום אפילו בדבור.
ואם אין לו תרגום יקרא מקרא ב' פעמים ואח"כ כשיהיה לו תרגום יקראנו .אבל מן הדין אין צריך לקרות כל הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום בפעם אחת, אלא אפילו פרשה אחת היום מקרא לבד ופרשה אחרת למחר וכן כל ימי השבוע, ואח"כ מקרא על הסדר". ע"כ.
כלומר, שלפי הדעה הראשונה זמן אמירת שמו"ת הוא בערב שבת לאחר חצות היום, ולדעה השניה זמנה הוא לאחר שחרית של שבת, ובנוסף לדעתם אין להפסיק באמצע אמירת השמו"ת.
והנה מנהג חב"ד הוא כדעה הראשונה, כפי שמביא הרבי ביום-יום (ד' טבת), וז"ל:
נשיאי חב"ד נהגו 'להעביר' פרשה או שתים ביום חמישי בערב, או ליום שישי, ביום שישי אחר חצות היו שוב מתחילים להעביר כל את כל הסדרה מתחילתה עם ההפטורה. שבת בבוקר לפני התפילה נהגו שוב להעביר משביעי. . .".
מכאן משמע שלכתחילה פוסקים כדיעה הראשונה (לומר זאת ביום שישי אחר חצות היום). וא"כ לכאורה אין צורך להקפיד על המנהג שהובא בדיעה השניה – היינו שלא לדבר באמצע אמירת השמו"ת.
אך בשערי הלכה ומנהג (ח"א עמ' רמב) מביא מכתב של הרבי בנושא (אגרות קודש חי"ח עמ' תקס), וז"ל:
"בשאלתו הוראה: א) בזמן קריאת שמו"ת וראה שו"ע אדה"ז או"ח סרפ"ה ס"ו יש נוהגין כו' וי"נ כו'. והנה בס' כללי הפוסקים ג' דעות בכגון דא הכרעה כמי (נקבצו בשדי חמד כללי הפוסקים סי"ג יד) אבל כ"ק אדמו"ר מהורש"ב במודעתו הידועה ע"ד קרה"ת אחז כדעת אלו דנקטינן כסברא שני'.
אבל בהנוגע לפועל ראה היום יום ד' טבת תש"ג וסברא דלגמור שלא ביום ההתחלה נמצאת גם במג"א סרפ"ה סק"ו ומובן שצריך להתחיל עוה"פ בעת הסיום לדעת המקפידים שלא להפסיק בקשמו"ת". עכ"ל.
כלומר, שלדעת הרבי זמן האמירה הוא בערב שבת אחר חצות, אך למרות זאת מביא הרבי את ההקפדה לא להפסיק באמצע, ואם הפסיק – יחזור ויקרא מההתחלה (ובכך מובן הטעם שרבותינו נשיאנו היו מתחילים מהתחלה בערב שבת, אף שהתחילו חלק מה]רשה כבר בליל שישי).
ובספר בירורי מנהגים (עמ' 25) ביאר הטעם בדרך אפשר – שהיות ומקור ההקפדה שלא להפסיק בדיבור בעת אמירת השניים מקרא היא מהשל"ה הקדוש, ולדעתו זמן האמירה הוא בערב שבת אחר חצות, א"כ מובן מדוע כורכים את שני הפסקים יחד -לומר לאחר חצות, אך לא להפסיק בדיבור באמצע הקריאה.
שבת שלום.