בדין זה, באנו לעניין כללי ביותר ששייך לכמה וכמה מצוות, והוא מה הדין של החפצים או הדברים שהוקדשו לשם מטרה מסויימת.
וכדי להבין זאת, צריכים להקדים בתחילה שישנה חלוקה כללית בכל הדינים של תשמישי מצווה, שהוכנו או שהשתמשו בהם לצורכי מצווה, שיש דברים שנעשו כ"חפצא" של מצווה ממש, וחלה עליהם הקדושה לגמרי, ואילו ישנם דברים שהקדושה לא חלה עליהם באופן שלם, ואין הם נעשו כחפצא של מצוה ממש, ולאחרי השימוש אפשר לזורקם וכד'.
ולהמחשת הדברים, הנה מבואר בספרי ההלכה והפוסקים, שהמצוות שקיימו האבות קודם שניתנה התורה, לא היו מצוות שפועלות בתוך חפצי המצווה, אלא רק בשעת קיומה.
ומביאים לזה דוגמא, מהנחת התפילין של האבות הקדושים, שהייתה היא באופן כזה שלאחר קיום המצווה יכלו הם לזרוק את החפץ שבו השתמשו לאשפה, ללא שום קדושה שבו. ואילו לאחרי שניתנה תורה, ישנם חפצים שהקדושה חודרת בהם ממש, ולכן, גם לאחרי השימוש צריכים לנהוג בהם בקדושה יתירה, ואילו ישנם חפצים, שלא חלה עליהם הקדושה.
כתב המחבר בצורה פשוטה, שהנותר ביום השמיני מן השמן הצריך לשיעור הדלקה, עושה לו מדורה ושורפו בפני עצמו שהרי הוקצה למצותו; ואם נתערב בשמן אחר ואין ששים לבטלו, יש מי שאומר שאין להוסיף עליו כדי לבטלו.
היינו שצריך האדם לעשות מדורה ולשרוף את השמן, מאחר שהשמן הוקצה לצורך מצווה. וביארו המפרשים מהי משמעות מדורה זו, ובאיזה אופנים צריכים אכן לעשות אותה.
ותחילה נביא את דברי העטרת זקנים, שביאר על דברי המחבר, שמה שכתב שעושה לו מדורה, הנה נראה לו, שכל מה שנותר מן השמן אף יותר משיעור הדלקה, רק כל מה שבנר שיחד להדלקה, צריך לעשות מדורה.
ומה שהקשה הב"י והרי כתב רבינו הטור בסימן תרע"ב ואם נתן בה יותר יכול לכבות לאחר שעבר זה הזמן וכן יכול להשתמש לאחר זה הזמן כו'.
מבאר הוא, דנראה לומר דלא קשה מידי, כי בודאי יכול לכבות כדי להדליק בשאר נרות, וכן משתמש לאורה, אמנם עכ"פ צריך לשרוף באופן שצריך גניזה, כמו שכתב אבודרהם, ודוק. לפי זה אין צריך לכל הדוחקים שדחק הב"י, ע"ש.
וממשיך ואומר על דין זה שוזה נראה לי פשוט, בהיות שמצאתי שרוב פוסקים מסכימים לזה, על כן תירוצו של הב"י בטל ברוב, ודוק. ויש אומרים נר חנוכה שהותיר ביום א' מדליק תיכף בליל ב', ובסוף אין לו תקנה כלל, וגם להשהות אסור משום תקלה.
ולענין הלכה, מביא שאמנם מה שכתבתי לעיל אף שנתן בה יותר צריך גניזה, כן נראה לענ"ד להלכה.
וביאר זאת גם בספר המגן אברהם, שכותב על דברי המחבר, שהשמן שמיועד לביותר משיעור הדלקה מותר להשתמש בו לכתחלה כמ"ש סי' תרע"ב ס"ב (ב"י מרדכי ורש"ל וש"ג) וב"ח פסק כשנתן השמן בסתם הוקצ' כל השמן.
אלא, שמוסיף, שמיהו אין מוכרח כל כך ולכן טוב להתנות לכתחלה שלא יאסר אלא כשיעור וכתב הש"ג צ"ע אם נתן השמן שיעור חצי שעה ודלק יותר מחצי שעה אם מותר להסתפק ממנו.
בספר משנה ברורה, מבאר כדרכו במתק שפתיים את הלכה זו, ומוסיף בה כמה וכמה דינים חשובים, הנצרכים לידיעה. בתחילה הוא מביא, שמה שכתב המחבר שהשמן הוא הנותר דוקא ביום השמיני כי בלילות הקודמין אם נותר יכול להשתמש בהן למצות הדלקה בלילות שאחריהן.
ועוד מוסיף, שאופן נתינת השמן הוא שלא נתן תחלה רק כשיעור הדלקה ונכבה באמצע ונותר, ולכן אסור דהוקצה למצותו ואסור להנות הימנו אבל אם נתן הרבה בנר ונותר מותר להשתמש בו לכתחלה וכמו שכתב לעיל בסימן תרע"ב ס"ב.
ומביא, שבכל זאת, יש פוסקים שסוברין דאם נתן השמן בסתם הוקצה כל השמן אם לא דהתנה לכתחלה שלא יאסור אלא כשיעור.
לגבי הסיבה שצריכים דווקא לשרוף את השמן, מבאר מדוע לא פותרים את הבעייה על ידי הנחת השמן לשנה הבאה – דלהניחו לשנה הבאה לנ"ח אסור דחיישינן לתקלה ואפילו להניחו בכלי מאוס דודאי לא יבוא לאכלו ג"כ אסור דחיישינן שמא יבוא לדלוק ולהנות הימנו.
ומה שכתב המחבר שאין להוסיף על השמן כדי לבטלו, הנה כותב הוא כן מאחר שיש מי שמתירין בכל איסור דרבנן להוסיף עליו אם נתערב ולכן כתב כאן יש מי שאומר, כי ישנם דעות אחרות הסוברות שאכן מותר הדבר.
והעולה מכל זה לדינא, שהשמן שהוקצה למצוה הוא רק מה שייחד לצורך ההדלקה עצמה, אמנם מה שנותר בבקבוק, אף שקנאו והזמינו למצוה, אין איסור להשתמש בו לצורך דבר אחר להנאתו, (ש"הזמנה לאו מילתא היא").
ולכן, מה שהוקצה למצווה – מה שייחד בפועל לצורך ההדלקה עצמו צריכים לנהוג בדינים הראויים לדבר שהוקצה למצווה, אף מה שנותר בבקבוק, יכול הוא לשמור לשנה הבאה, או לעשות בו כל שימוש אחר, שיועיל לו.
