שנת שמיטה היא שנה ייחודית. מלבד המשמעות של עובדה זו בפן הגלוי, ההלכתי והמעשי, עלינו להתבונן במשמעות המיוחדת של השנה וללמוד ממנה הוראה ולימוד לחיינו בפן הרוחני.
במכתבים הכלליים של הרבי בשנת השמיטה, מודגש פעמים רבות ששנה זו היא 'שנה שבתית', ומודגשות גם ההשלכות שיש לאופייה המיוחד על חיי היהודי.
כפי שלכל יום בימי השבוע יש משמעות פרטית: יום ראשון, שני ושלישי וכו', אך כשמגיע היום השביעי – יום שבת, נכנסת משמעות שונה ונעלית יותר ממשמעות כל ימות השבוע, כך גם בשנה השביעית, שנת שמיטה, יש מהות רוחנית נעלית, השונה ממהותן של כל שש השנים שקדמו לה, ועלינו לקרב מהות זו לעולמנו ולחיינו האישיים.
זמן של עלייה
השמיטה היא ה'שבת' של האדמה – "וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ" (ויקרא כב, ה). העניין המיוחד של שנת השמיטה והקשר בינה ובין יום השבת, מוסברים בהרחבה בספר "דרך מצוותיך" של הרבי הצמח צדק, במצוות "איסור עבודת האדמה והאילנות בשביעית".
במאמר שם מובא כי ששת ימי השבוע בצירוף היום השביעי נקראים "שבעת ימי ההיקף". המספר שבע מסמל מחזוריות קבועה, שבאה לידי ביטוי ביהדות בהזדמנויות רבות – שבעת ימי השבוע, שבעת ימי חג הפסח, שבעת השבועות של ספירת העומר ועוד. לפעמים מתווסף לשבע – אחד נוסף, השמיני, כגון 'שמיני עצרת' שבא לאחר שבעת ימי חג הסוכות.
במאמר האמור מובא כי בשבעת ימי השבוע טמונות שתי תנועות עיקריות בגילויים הרוחניים, והן משפיעות על מציאות הזמן בעולם, וממילא גם על העולם הפנימי שלנו: תנועה של ירידה ותנועה של עלייה.
ששת ימי החול מבטאים תנועה של ירידה והמשכה. בששת ימי החול ירד האור האלוקי והצטמצם, ומתוך פעולות אלו נברא העולם. הצמצום וההתאמה של האור האלוקי הם־הם ה'מלאכה' של הקב"ה. כך גם בחיי היהודי: ששת ימי החול הם הימים שבהם הוא מתייחס לעולם שבחוץ ופועל בו.
לעומתם, יום השבת הוא יום של מנוחה – "שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ" (שמות לא, יז). השבת מבטאת תנועה של עלייה: האור האלוקי חוזר למקורו. בשבת גם היהודי מתעלה אל מעל המציאות החומרית של העולם.
הצמצום וההסתר בששת ימי החול הם לצורך התכלית האלוקית של "דירה בתחתונים". הקב"ה רוצה שיהיה עולם שבו יחיו נבראים המרגישים עצמם כ'זולת' כלפיו. לשם כך האור האלוקי צריך להסתתר ולהתעלם. פעולות אלו של האור נקראות מלאכה וחידוש, כי הן הפך הטבע האלוקי האמיתי – שהכול הוא אלוקות ואין עוד מלבדו.
גם עבודת האדם בימי החול צריכה להיות באופן כזה: האדם פועל בתוך העולם שבחוץ, ומברר בירורים; בגשמיות הוא חורש וזורע, פועל ומייצר, וברוחניות, הוא מתמודד עם האתגרים השונים של העולם, עולם מלשון העלם. השלב של הירידה והצמצום חשוב והכרחי למען התכלית האלוקית של העולם וליצירת החיבור שיאפשר את המשכת האלוקות לעולם.
זו ה'תנועה' של ימי החול. 'תנועת' היום השביעי – כיוונהּ הפוך: ביום זה הקב"ה "שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ" (בראשית ב, ג). הוא הפסיק את הצמצום וכביכול הפסיק "להתאמץ" כדי להסתתר. עניינו של יום השבת – עליית העולמות. הכול עולה למעלה. אם אין מסכים ואין צמצום, מתגלה המקור האלוקי, וכל המציאות מתעלית. הכול חוזר לעצמו.
עלייה זו היא הגורם להתבטלות העולם התחתון. בשבת אסור לעשות פעולות של יצירה: לחרוש, לזרוע, להדליק אש וכדומה. אין מה ליצור ולא צריך ליצור. להפך – יש לשבות ולנוח. שבת היא זמן ל'התבטלות' והתכללות. קיום היחיד חשוב פחות, והאחריות המוטלת עליו פוחתת. כעת – המקור עצמו מתגלה.
בששת ימי החול הקב"ה רוצה שאנו נפעל בכוחותינו, נקבל עלינו אחריות, נפעל וניצור, ולכן הוא מסתתר מאיתנו. ההסתר מאפשר לנו להרגיש את מציאותנו שלנו. לעומת זאת, ביום השבת, ה' מפחית את מידת ההסתרה של עצמו וממילא התגלותו גוברת, וגם הצורך שלנו להרגיש את עצמנו – פוחת. זהו עניין המנוחה של השבת: חוסר העשייה והפעולה בעולם. כאשר האור האלוקי גלוי יותר – השורש מתגלה. וכשהוא מתגלה – אין 'אני', יש רק אלוקות.
להתאמץ בשביל הזולת וגם לנוח
אם נרחיב עיקרון זה ליחסי הגומלין שבין בני אדם, נראה שהצמצום והירידה הכרחיים כדי ליצור קשר עם הזולת.
לדוגמה, שני בני זוג, שכל אחד מהם הוא 'עולם' בפני עצמו, צריכים להתחשב ולצמצם עצמם כדי ליצור קשר אמיתי ביניהם. לפעמים האדם צריך להימנע מלעשות דברים מסוימים למרות הרצון לעשותם, מתוך התחשבות בזולתו (שאותם מעשים עלולים להזיק לו או לפגוע בו). הימנעות זו היא פעולה של 'ירידה', של צמצום הרצונות האישיים, והיא הכרחית כדי ליצור את החיבור עם הזולת. אם האדם יתעקש להישאר כמו שהוא, לא יוותר ולא יצטמצם במאומה, הוא יתפוס את כל המרחב, ולזולתו לא ייוותר מקום כלל.
כך גם למעלה: אילו הקב"ה לא היה מצמצם את אור הגדול האין־סופי אלא היה מגלה אותו, האור היה ממלא את כל המרחב, או בלשון החסידות (מתוך המובא ב"עץ חיים"): "בתחילת הכל היה אור אין סוף ממלא את כל החלל", ואזי "לא היה מקום לעמידת עולמות". בריאת העולם בששת ימי בראשית התאפשרה הודות להסתר האור וצמצומו.
ששת ימי החול מסמלים את ההתחשבות באחר והוויתור למענו ואת העבודה וההשקעה למען הקשר וחיזוקו, ואילו השבת מסמלת מנוחה מעבודה זו.
אין הכוונה חלילה לומר שבשבת כל אחד יהיה מרוכז בעצמו ויתרחק מזולתו, אדרבה: בשבת מתגלה השורש המשותף של שניהם, ולכן לא נדרשת אותה עבודה והשקעה הנדרשות בימי החול, שבהם השורש הזה איננו גלוי. בשבת מתגלה קשר של אהבה שאינה תלויה בדבר, והצמצום הופך להיות מיותר. אין בו צורך כדי ליצור שותפות. השותפות נוצרת מאליה.
משל נוסף לשתי תנועות אלו: תנועת ימי החול דומה להתרחקות החיצונית שנוקטים הורים כדי לפתח את העצמאות של ילדם. אם ההורים רוצים שהילד יתנסה בהתמודדות ובבחירה – עליהם "לקחת צעד אחד אחורה" ולפנות לו מקום במרחב. כל עוד ההורים צמודים אל הילד – הוא יישען עליהם ולא ינסה להתמודד בכוחות עצמו. תנועת השבת דומה לחיבור מחדש של ההורה עם הילד שלו ונתינה של ההורה לילד ללא תנאים, רק משום שהוא הילד שלו. ההורה "נרגע" מהצורך לחנך את הילד, והילד "נרגע" מהצורך להוכיח להורה שהוא מסוגל לבד.
כך גם בקשר שבין הקב"ה ובינינו – עם ישראל: בששת ימי החול, כשיש צמצום והעלם, הקשר מתגלה מתוך 'עבודה'. בזמן זה מושם דגש ב'עצמאות' ובאחריות של היהודי ובבחירתו החופשית להגיע לקשר עם הקב"ה. היהודי צריך להתאמץ ולהשתדל בגשמיות וברוחניות כדי לגלות את הקשר המשותף. כיוון שיש במציאות הגלויה שניים נפרדים, ליצירת החיבור ביניהם דרוש מאמץ.
וביום השבת, הצמצומים מתבטלים ומתגלה האחדות השלמה בינינו לבין הקב"ה, שהיא אחדות שאינה תלויה בדבר, וכלשון התפילה בשבת "אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ". בשבת הקשר מתגלה מתוך תענוג ומנוחה, מאחר שבשורש ישראל והקב"ה הם מהות אחת, ונשמתו של כל יהודי היא חלק אלוקה ממעל ממש. ואם הם אחד – הרי אין שום צורך להתאמץ וליצור חיבור. אין צורך לחבר דבר לעצמו.
הסיבה להבדל קשורה במחשבתנו הבסיסית: בימי החול צריך לרדת ולוותר, להשקיע ולהתאמץ, כי בבסיס המחשבה שלנו שוכנת התפיסה שאנו שניים נפרדים. בשבת המחשבה הבסיסית אחרת – אנו חשים בפנימיות המאוחדת. וכשיש אחדות – אין צורך במאמץ וביצירת חיבור.
שבת – לאדמה
שתי תנועות אלו המאפיינות את ימות השבוע, כפי שהוסבר, מאפיינות גם מרחבי זמן אחרים, אם כי החפיפה אינה שלמה – יש היבטים שבהם ניכר הדמיון, ויש – שבהם ניכר שוני, לדוגמה: החגים – בחגים אסור לעשות מלאכה ובזה הם דומים לשבת, אך הותרה בהם עשיית מלאכה לצורך אוכל נפש, שלא כבשבת, שבה נאסרה כל מלאכה שהיא. דוגמה נוספת: ימי חול המועד – בימים אלו יש מלאכות מסוימות שעשייתן מותרת, ואחרות – אסורות.
על דרך זה ניתן להבחין בשתי תנועות אלו של הירידה והעלייה, ביחס שבין שש השנים הראשונות ובין השנה השביעית – שנת השמיטה.
המאפיין את שנת השמיטה – השביתה ממלאכה נוגעת לאדמה בלבד. בשנה זו אנו יכולים לבנות, לעסוק במסחר וכדומה, הכול – חוץ מהמלאכות הקשורות לאדמה: חרישה, זריעה, קצירה כן הלאה, שהן אסורות.
וכיוון שהאיסורים נוגעים לאדמה בלבד, גם העלייה המתרחשת בשנת השמיטה, אינה בכל העולמות (ובכל 'סדר השתלשלות' כמו בשבת שבו אסורות כל המלאכות וכל סוגי היצירה, והשפעת יום השבת היא כידוע גם בעולמות העליונים) אלא באדמה בלבד.
הארץ היא החלק התחתון שבנבראים. החלק הדומם. בחסידות מוסבר שהיא כנגד ספירת ה'מלכות', הספירה התחתונה בגילויים האלוקיים. בשנת השמיטה לא כל המציאות עולה – רק החלק הגלוי והתחתון שלה.
מכאן אנו למדים שהעלייה בשנה זו צריכה להתבטא בעיקר בדברים הארציים: הן כפשוטו, בשמירה על ההלכות בעבודת האדם, והן בעבודה הרוחנית של הנפש הקשורה עם הארציות והאדמה שבתוכנו.
וכפי שמדייק הרבי באחד ממכתביו: "השבת מדגישה בעיקר שהקב"ה הוא בורא העולם 'כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ', ואילו שנת השמיטה מדגישה בעיקר שהקב"ה הוא – עתה ותמיד – אדון העולם. פעולות האדם צריכות להראות 'כי אין דבר מיוחד ברשותו רק שהכל ברשות אדון הכל'" (ו' בתשרי תשל"ג).
שביתה מעפר
ידוע המובא בתניא בפרק הראשון שיסוד העפר של הנפש הבהמית הוא עצלות ועצבות. וכנגד הצד של ה'קליפה' של ה'עפר' יש גם עפר ברובד הקדושה – "וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר" (בראשית יח, כז) – ביטול שלם לקב"ה בבחינת "נפשי כעפר לכל תהיה".
בשנת שמיטה צריך לשבות מעבודת האדמה. פירוש שביתה זו במובנה הרחב: כל מה שקשור לעניין ה'עפר' שבנפש האדם – אינו שייך לשנה זו.
כשמדברים על ה'עפר' של הנפש הבהמית ניתן להבין זאת. ה'עפר' הוא אותה תחושה של עצבות, דיכאון. האדם מרגיש חלל ריק, והוא איננו מוצא חיות וטעם בשום דבר, בדומה לאדמה שהיא חסרת חיות וטעם. בשנה זו צריך לתת לאדמה לנוח… לא לתת ליסוד ה'עפר' שבתוכנו להיות 'פעיל'… יש לעשות מאמצים גדולים להשתחרר מהעצבות והדיכאון של הנפש הבהמית.
ואולם החידוש האמיתי של שנה זו הוא שגם 'עבודת העפר' שבקדושה לא שייכת בשנה זו. אומנם חלק מהעבודה הרוחנית של היהודי קשור לביטול של 'עפר', אך לכל זמן יש ההדגשה שלו, ובשנה זו, צריך לשבות מעבודת האדמה.
פירוש הדברים: עבודת האדמה כוללת בתוכה חרישה וזריעה. חרישה כוללת סיקול השטח מאבנים והפיכת הקרקע בכוח. פעולת החרישה דורשת מאמץ והיא 'שוברת' את הקרקע.
ה'חרישה הרוחנית' היא עבודת הביטול הפנימי של היהודי. עבודה זו נועדה לסלק־לסקל את שאריות ה'ישות' של האדם. היא 'ייסורים' שהאדם מייסר את עצמו, ב'חשבון נפש' וביטוש פנימי, מתוך כוונה ומודעות.
החרישה כשלעצמה איננה התכלית. היא אמצעי, ומטרתה להביא בסופו של דבר לצמיחה. הביטול העמוק של ה'עפר', שמרגיש שאין לו שום מציאות מצד עצמו, והוא נתון למרמס על ידי הכול, מביא אותו לצמיחה פנימית – משהו חדש נפתח אצלו, וכלשון התפילה: "נפשי כעפר לכל תהיה – פתח ליבי בתורתך".
כשם שהגרעין נרקב באדמה וצומח צמיחה חדשה, כך אחרי המשבר והכאב צומח משהו חדש. זו השמחה הבאה אחר העצב, שהיא נעלית יותר "כִּיתְרוֹן הָאוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ" (קהלת ב, יג).
זהו מהלך חיוני בעבודת ה' בדרך כלל, אך הוא איננו המהלך הנדרש בשמיטה: בשנת השמיטה, הקב"ה מצווה אותנו לשבות מעבודת האדמה. הפעולות היחידות המותרות – מטרתן לשמר את הקיים, אבל פעולות שנועדו לסייע לצמיחה שתבוא בשלב מאוחר יותר – אסורות.
ואם תעלה בלב היהודי דאגה מניין יבוא מזונו, היאך לא יעבוד את האדמה והיא בכל זאת תצמיח יבול?! התורה מרגיעה ומבטיחה: "וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי" (ויקרא כה, כא) – תהא ברכה גדולה יותר, גם מבלי שהאדם יעבד את האדמה.
בפן הנפשי בעבודת ה', הפירוש הוא שאפשר להגיע לצמיחה, עלייה ושמחה גם בלי שיקדמו להן משברים. המשבר איננו שלב הכרחי בדרך אל הצמיחה. בשנה זו הקב"ה מברך אותנו, שנצליח להתעלות ולא נידרש לצורך כך להתמודדות עם יסוד ה'עפר' או לעבודה קשה אחרת.
מבחינה זו שנת השמיטה דומה לשבת: השבת אינה זמן לתעניות ותחנונים אלא זמן של דבקות ועלייה, והברכה מגיעה מלמעלה, בזכות יום השבת עצמו: "שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא" – השבת אינה זמן לזעוק ולהתפלל על החולה, אך הרפואה קרובה לבוא, בזכות סגולתו של יום השבת עצמו, גם ללא התפילות 'מלמטה למעלה'.
כך גם השמיטה: יש בה סגולה והברכה מגיעה מלמעלה. משום כך אין צורך (וכמובן גם אסור) לעבד את האדמה. ובעבודת הנפש – גם בה תגיע הברכה מלמעלה. בשנה זו הכול נמשך מתוך רוגע שמחה וביטחון שלם בה', ללא ה'חפירה הפנימית' המרירה. אין בה צורך.
אנו למדים מכאן מסר ורעיון חשוב מאוד: יש עבודות רוחניות ששייכות לזמן מסוים ואינן שייכות כל כך לזמן אחר. עיקרון זה נכון לא רק בשנת השמיטה שבפתח, אלא גם בכללות התקופה והזמן שבהם אנו נמצאים, ערב האלף השביעי – יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים.
וכפי שקובע ברורות הרבי במאמר ד"ה מרגלא בפומיה תשמ"ו, לגבי ההבדל בין עבודת התשובה שאפיינה את הדורות שעברו לעבודת התשובה הראויה בימינו: בעבר, התאפיינה עבודת התשובה בבכיות ובמרירות, אך בדורותינו אחרי כל הבירור והזיכוך בהשפעת הייסורים הרבים, "אין לנו כוח לענין המרירות".
והרבי מוסיף שם: "ע"פ המבואר באגרת התשובה… שענין תשובה תתאה מתוך מרירות הוא פעם אחת בשבוע לפני יום השבת, והיינו בליל שישי, והרי אנו עומדים כעת באלף השישי קרוב לסופו, והיינו קרוב לסוף היום השישי, לא רק ביום השישי (לא ליל שישי) אלא ביום זה עצמו קרוב לסיומו, קרוב ליום השבת, א"כ פשיטא שהעבודה בזמן זה היא מתוך שמחה דתשובה עילאה…"
אם כן, בתקופתנו בכלל, ערב הגאולה, אנו כבר טועמים מעבודת ה'שבת' שהיא מתוך שמחה וטוב לבב.
ובפרטי פרטיות, בשנה של שמיטה, שבה לא עובדים את האדמה, והכול צומח מאליו, ודאי וודאי שהעבודה צריכה להיות רק מתוך ביטחון שלם בהקב"ה, שימשיך לנו את כל הברכות מלמעלה "וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי" מתוך שמחה וטוב לבב.
