על פי חלוקת לימוד התניא היומי, אנו לומדים בימי אדר, בהשגחה פרטית, את פרקי התניא העוסקים בשמחה ובדרכים להגיע אליה (החל מפרק כו).
באותם פרקים שבהם אדמו"ר הזקן מסביר את מעלת השמחה, הוא מדגיש גם את תפקידה של 'עבודת המרירות', היינו התמרמרות של האדם על מצבו הרוחני בעבודת ה', ואת השפעתה החשובה עליו.
מתברר שמרירות ושמחה – אינן עומדות בסתירה זו לזו. כך גם עולה מדברי הרבי הרש"ב המגדיר במאמריו את המרירות כעניין של 'חיות'. המרירות היא ביטוי של 'חיות' וגם השמחה עניינה 'חיות'.
בעבודה עצמית נכונה, החיות שבמרירות תתגלה בסוף כחיות של שמחה, ולכן יש לה ערך. לעומת זאת, העצבות שלילית בתכלית.
לא תמיד קל להבחין בין המרירות לעצבות, משום שלא תמיד ההבדל ביניהן ניכר בחיצוניות, ועם זאת הוא הבדל יסודי ומהותי:
המרירות היא תוצאה של ראייה אובייקטיבית של החיסרון. כשאדם מתבונן בעצמו ומזהה חיסרון שיש אצלו בדבר מסוים, הידיעה מעוררת בו כאב. הכאב הזה איננו מונע ממנו לשמוח בדברים אחרים שבהם הוא חש שלמות, ואיננו מפריע לו להודות לה' על הטוב שניתן לו.
העצבות, לעומת זאת, היא הרגשה של ריקנות, חידלון וחוסר חיות, ששורשה בנפש הבהמית שבנו, והיא שלילית מיסודה. העצבות נובעת מהסתכלות על המציאות מנקודת המבט של הנפש הבהמית, המרוכזת בעצמה, והתחושה שהיא יוצרת אינה אמיתית.
לעיתים פוגשים שני אנשים שעברו מאורע קשה מאותו סוג. האחד שוקע בעצמו ולא משתקם גם לאחר זמן רב; והאחר אומנם כאב מאוד ובכה בתחילה, אך לאחר זמן מסוים המשיך לתפקד והיה מסוגל לצמוח.
ממה נובע ההבדל? הראשון לא חווה את הכאב באמת. הוא היה מרוכז בתוך עצמו, וכיוון שכך הוא לא היה מסוגל להירגע גם לאחר זמן. המאורע הקשה משמש עבורו סיבה להישאר 'תקוע' בתוך עצמו. והאחר כאב באמת את החיסרון, כפי שהתורה גם דורשת ומאפשרת, אך לאחר זמן, הצליח להתרומם ולראות את המציאות במבט מרומם ונעלה יותר, וראייה זו מאפשרת לו לצמוח מתוך הכאב והחיסרון.
דוגמה נוספת להבדל בין עצבות למרירות, אפשר למצוא באופן ההתייחסות של האדם להתנהגות לא נכונה שלו כלפי אחרים או כלפי עצמו. יש מי שמפתח רגשות אשמה קשים, והם מביאים אותו לעצבות פנימית, למחשבה שהוא חסר תקנה ואין לו דרך תיקון. הוא מייסר את עצמו ושוקע אט אט בעצבות ודיכאון, ומתהלך אומלל בעולם.
בעומק העניין, הוא בכלל לא חושב על ההשלכה של המעשה שעשה אלא על עצמו. אפשר לראות זאת במוחש באותם המקרים שבהם פגע במישהו אחר – אדם כזה איננו מוטרד כלל בעניין תחושותיו של הנפגע ואיננו מנסה לפייס אותו. כל מה שמטריד אותו מסתכם בשאלה: "איך אני עשיתי את זה??" הערך העצמי שלו בעיני עצמו התרסק, ואובדנו מוביל אותו לייאוש ועצבות.
רגשות כאלה הם הרסניים: הם גורמים לאדם להיות שקוע בתוך הבעיה ואינם מאפשרים לו להתקדם ולתקן. יש ה"מתמכרים" לרגשות אלו ובהשפעתם נופלים מטה־מטה מבחינה רוחנית ונפשית.
לעומת זאת, כשאדם מתחרט על מעשהו וחש כאב אמיתי בשל המעשה שעשה ובשל פגיעתו בזולת, הכאב לא מדכא אותו אלא מוביל אותו לתיקון ולשינוי. אומנם הכישלון צורב ומכאיב לו, אבל הוא איננו מתמקד בפגיעה שנגרמה לתדמיתו שלו. עיקר דאגתו מופנית לחיסרון שנוצר בהשפעת המעשה שלו, והוא מחפש דרכים לתקן את שקלקל ולהשלים את החסר שנוצר. הפגימה יכולה להיות בהיבטים שבין אדם לחברו או בין אדם למקום. בין כך ובין כך תוצאת המעשה היא שטורדת את מנוחתו ולא החוויה האישית והערך שלו שנפגם.
רגשות כאלה מעוררים באדם מרץ פנימי לתקן את מה שניתן, ולהתחרט ולבקש סליחה מה' (או ממי שפגע בו) על מה שלא ניתן לשנות. בדרך כזו, בסופו של דבר הוא יצמח למקום טוב ושמח יותר, ויהיה "יתרון האור מן החושך".
זהו ההבדל בין עצבות למרירות. העצבות מתאפיינת באטימות – האדם מרוכז בעצמו ולא חש בסובב אותו – בני אדם והמציאות כולה. חשוב לעשות מאמץ גדול להיפטר ממחשבות ורגשות אלו. המרירות הנכונה מעוררת לעבודה עצמית – האדם מסתכל על הטוב והשלמות הקיימים בו ובעולם, הוא מבחין גם בחיסרון וכואב אותו, אבל מבין שעליו לפעול כדי לתקן ולהשלים.
*
ככלל, גם לעבודת המרירות יש מקום וערך בעבודת ה', ועם זאת הרבי מדגיש בשיחותיו שכיום עבודת ה' צריכה להיות רק מתוך שמחה, ובמאמר המפורסם הפותח במילים "מרגליה בפומיה" (תשמ"ו) הוא קובע מפורשות שעבודת המרירות שבתשובה "אינו שייך בדורנו זה האחרון, דרא דעקבתא דמשיחא, כיון שבדורנו אין לנו כח ענין המרירות וכו', וצריכים התחזקות והתעודדות יתרה כו', ולכן בדורנו זה עבודת התשובה היא מתוך שמחה דוקא".
ולמרות זאת, בעבודה הכללית להבאת הגאולה, אף שבעיקרה גם היא צריכה להיות מתוך שמחה, הרבי עורר פעמים רבות גם על הזעקה הפנימית "עד מתי?" הנובעת מתוך מרירות.
הדבר בא לידי ביטוי במאמר המפורסם של הרבי "ואתה תצוה" (שיצא לאור בקונטרס פורים קטן תשנ"ב), שבו הרבי מבאר בהרחבה כיצד דווקא "כתית למאור" – על ידי שהאדם הופך 'כתית', שבור ומזועזע שעדיין אין גילוי אלוקות שלם בעולם – מתגלה ה'מאור' בעולם, הוא העצמיות.
אם כן, מצד אחד הרבי הכריז והודיע לנו כי אנו נמצאים ערב הגאולה האמיתית והשלמה, וצריכים 'לחיות' גאולה כבר עכשיו, וגם בעולם רואים סימנים לכך; ומצד שני עדיין ישנם עניינים בלתי רצויים שמעוררים כאב וצער על שאריות הגלות, הן גלות כפשוטה והן גלות פנימית במצרים פנימיים בעבודת ה'.
ואולי יש לבאר זאת: יש להבחין בין עבודת המרירות שבתשובה, שהיא אינה שייכת בדורנו זה (כפי שמפורש במאמר הנ"ל בתשמ"ו, שם עוסק בסוגים השונים של עבודת התשובה, ומציין שאנו נמצאים בערב שבת אחר חצות, זמן השייך לתשובה עילאה שהיא מתוך שמחה דוקא), ובין המרירות והזעקה על הגלות, שהן חלק מהעבודה – לרצות את הגאולה ולחיות אותה.
עבודת התשובה כיום צריכה להיות רק מתוך שמחה, אך כשמדברים על העולם שיש בו גלות והסתר, אי אפשר לקבל את המצב הקיים, וצריך לזעוק שצריכים גילוי אלוקות.
וכך גם כאשר יהודי רוצה להגיע לגאולה פרטית: אומנם הדרך העיקרית היא שמחה, אך ההתקדמות בה מותנית בהצלחת היהודי להשתחרר מהגלות הפנימית בכוח אותה שמחה. לעומת זאת, אם הוא נמצא בתוך 'גלות' פנימית, הוא איננו יכול להתקדם בשמחה, כי התקדמות כזאת פירושה שהוא מתעלם ממצבו הגלותי, וצריך להיות אכפת לו ממצב זה.
לפעמים אדם כבול בתוך הרגל שלילי, ואף על פי שהוא מבין שההרגל מזיק לו ומפריע לו להתקדם ולמלא את שליחותו בעולם – הוא איננו מצליח להשתחרר ממנו, ודווקא זעקת הכאב (לא כחלק מעבודת התשובה, אלא כרצון לפרוץ את הגלות הפנימית) – היא שמאפשרת לו להשתחרר מאותו הרגל ולפתוח את הלב לשמחה אמיתית.
הניסיון להסיח את הדעת מן הבעיה או הקושי ו"לעקוף" אותם אינו מביא תמיד לידי אותו השחרור. הבעיה אינה באה על פתרונהּ אלא נדחקת הצידה, אבל בעודה שם, בצד, בפינה, היא מוסיפה לתפוח, עד אשר היא מגיעה לגודל שבו ההתעלמות ממנה הופכת להיות בלתי אפשרית.
לא פעם במצבים כאלה הבריחה מהמצב בעזרת הסחות דעת למיניהן – מצטיירת כפתרון קל ונוח, אבל חשוב להבין שבריחה כזאת אינה פותרת מאומה.
גם השלמה עם המצב אינה טובה – היא משאירה את האדם "להתבוסס" בבעיה, לוותר על המאבק, "להרים ידיים" ולהיכנע לה. לעומת זאת התבוננות לעומק הכאב – דווקא היא יכולה לעזור. ככל שהכאב עמוק יותר ומעיק יותר – האדם מתעורר להבנה שהמצב הקיים איננו יכול להימשך וחובה להיחלץ ממנו.
הדברים נכונים ביחס של האדם לעצמו ונכונים גם ביחסו אל זולתו. כשאנו מזהים אצל האחר כאב גדול שמקורו בבעיה שהוא שקוע בה ואיננו מצליח להשתחרר ממנה, לא תמיד ניחומים הם העזרה הנכונה. לעיתים ניחום החבר והדרכתו להשלים עם המצב – אינם לטובתו, ומוטב לראות בכאב הגדול שלו מנוף לצמיחה, מנוף שבכוחו להוביל אותו למקום טוב ונכון יותר.
להיזהר מהכאב
צריך כמובן להיזהר שהכאב והמאיסה במצב הנתון לא יישארו כפי שהם: מצב כזה עלול להתפתח לכדי מאיסה של האדם בעצמו, חלילה. על כן יש להיות מודעים לסכנה ולהשתמש בשיטה בזהירות.
כשם שבעולם הרפואה כדי לרפא אדם ממחלה קשה צריכים לפעמים להשתמש בחומרים מסוכנים, כך גם במקרים אלו: הכאב צריך לשמש כלי לריפוי האדם ולהבאתו בסופו של דבר לעבודת ה' מתוך שמחה וטוב לבב.
כדי שהכאב אכן יהיה הכלי שיביא חיים חדשים, משוחררים ושמחים, יש לתעל אותו לאפיק נכון, בעזרת ההבנה שיש בתוכנו שלמות עצמית, חלק אלוקה ממעל ממש, שיש בה ערך אלוקי אין־סופי. אלא שכדי לגלות את השלמות – עלינו להשתחרר מהמקום ה"תוקע" והמפריע.
כדי להצליח בתהליך נחוצות התבוננות נכונה על המציאות והפניית תשומת הלב לקשר הנצחי עם הבורא, שבו טמון התענוג האמיתי. וכפי שכתוב בתניא בפרק כ"ט (שעוסק בעבודה שיש בה 'ביטוש'): ש"על ידי זה יועיל לנפשו האלוקית להאיר עיניה באמת יחוד אור אין סוף בראייה חושית ולא בחינת שמיעה והבנה לבדה… שזהו שורש כל העבודה…".
לסיכום: חודש אדר, שבו "מרבים בשמחה", הוא זמן מתאים להתחזק בעבודת ה' מתוך שמחה אמיתית, ולדעת שזו הדרך היחידה כיום לעבודת ה', כולל עבודת התשובה.
ועם זה, עלינו לזכור שהשמחה הגדולה של חודש אדר הגיעה דווקא אחרי הגזרה הקשה "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים", וכשהתקיים "ונהפוך הוא" – רק אז נהפך החודש להיות החודש השמח ביותר.
ולכן כאשר האדם חווה כאב גדול וקושי בתוכו, אל לו להתייאש. עליו לזכור שמעומק הכאב והמרירות, דווקא מתוכו, הוא יכול להגיע לשמחה הגדולה ביותר. מעומק הגלות – צומחת הגאולה.
