ענין זה מוסבר בהרחבה בתניא. יש לברר מה הסיבות לעצבות, ולפי זה לתת את ההתבוננות המתאימה כדי להיות בשמחה.

כמו כן, לחזק את האמונה בה' ובנוכחות שלו התמידית איתנו, וממילא גם השמחה הבאה מזה היא תמידית.

כל עוד השמחה היא מצד שכלו והבנתו, ומצד רגשותיו וחפצו הוא, הרי היא שמחה מוגבלת, כיון שהאדם הוא מוגבל, וכוחתיו מוגבלים, אך כאשר השמחה היא מצד ביטולו לה', למעלה מטעם ודעת, גם כאשר אינו מבין וכו', וכעבד לפני קונו, הרי השמחה בזה היא בלתי מוגבלת.

כמו כן אומר הפסוק "ויספו ענוים בה' שמחה" (ישעיהו כט, יט), המקשר בין השניים.

במאמרי החסידות יש כמה מאמרים העוסקים בענין זה. נקודת ההסבר היא, שכאשר האדם בענוה, הוא אינו מצפה לשום דבר, הוא יודע שהכל מגיע מלמעלה, ולכן הוא פותח את עצמו לשמחה אמיתית של אמונה בה' והכרה בטוב.

וזה פירוש הכתוב “ויוסיפו ענוים בה’ שמחה" - ככל שיש יותר ענוה ושפלות והרגשה פנימית של האדם שזקוק לקבלה ואין בו שלימות, זה מביא יותר שמחה. כי דווקא בגלל שמרגיש חסר, הרי הוא פתוח להתמלא יותר ויותר.

לאידך, ברגע שהאדם לא מרגיש חסר, אלא שבע, הרי זה נשבר לבסוף ומביא את האדם לנפילה של דיכאון ועצבות.

אתה יכול למצוא באתר שלנו מאמרים רבים על שמחה, הקשורים גם לנושא זה.