מדברי חז"ל אנו רואים עד כמה וכמה חשובה קניית החבר, עד כדי כך שבדברי המשנה על עשיית רב, הנה לצד הציווי "עשה לך רב", חז"ל מורים לאדם גם לקנות לו חבר. ועל זה היה ניתן לשאול מהי המעלה המיוחדת שהחבר ניחן בה? לכאורה החבר ומי ש'קונה' אותו שווים זה לזה בערכם ובידיעותיהם?
אחת הסיבות לעצה זו היא שתהליך של עבודה פנימית שנעשה עם חבר, עם זולת, מאפשר התקדמות אישית מתוך שותפות.
תהליך כזה אינו מילוי הוראה הניתנת מלמעלה על ידי רב או מומחה אלא פעולה הנעשית בליווי אדם שווה-ערך. זו הדרכה מתוך שותפות. בתהליך של שותפות, האדם הוא שבוחר את דרכו ומפלס אותה בכוחות עצמו. אומנם הוא עושה זאת בליווי של זולת, חבר, אבל עצם התהליך נובע מכוח האדם עצמו, ומתוך כך הוא יכול להיות פנימי יותר.
תהליך פנימי והתקדמות אל יעד הנעשים בשותפות עם אדם אחר, מצליחים יותר מעבודה אישית של אדם עם עצמו, כיוון שבשיחה עם הזולת, התודעה המתוקנת מתעצמת והכוח שהיא צוברת כפול מכוחה של התודעה האישית של התוהו.
רעיון זה טמון באמירה החסידית:
"כאשר משוחח האחד עם זולתו בעניני עבודת השם, ולומדים יחד – הרי זה מצב של שתי 'נפש-אלוקית' נגד 'נפש טבעית' אחת".
הנפש האלוקית היא המקום המתוקן הקיים באדם, ואילו הנפש הבהמית (הטבעית) היא המקום של תוהו שבו. כאשר האדם נאבק לבדו עם התוהו שבו, המאבק קשה מאוד. זהו מאבק המתנהל בין שני כוחות שייתכן שהם שווי ערך – התוהו והתיקון. לעומת זאת, כאשר שני אנשים נפגשים, דנים ומשוחחים על בעיה כלשהי הנוגעת לאחד מהם, עוצמת התיקון כפולה מעוצמת התוהו, ולכן, מתוך המקום הזה, היכולת להתגבר על הממד החוסם של התוהו גדולה לאין ערוך – במקרה זה מתנהל מאבק של שתיים כנגד אחת.
הקביעה לעיל מעלה קושי: לשני האנשים שיושבים יחד ומשוחחים על ענייני עבודה פנימית יש גם נפש בהמית. אם כן, מדוע את הדו-שיח בין השניים אנו מגדירים כשיח בין שתי נפשות אלוקיות מול נפש בהמית אחת?
ההסבר לתהייה טמון בעובדה שהיכולת של אדם להיות חסר פניות ומתוקן במקרה שבו מדובר בבעיה של זולתו, גבוהה לאין ערוך מיכולתו להיות כזה במקרה שבו מדובר בו עצמו. כמאמר חז"ל: "אין אדם חוטא ולא לו". אדם לא יחטא אלא אם כן יש לו מן החטא תועלת כלשהי. 'חטא' אין פירושו רק לעשות משהו במודע נגד הרצון האלוקי; חטא הוא גם מלשון החטאה, פספוס, "להחטיא את המטרה".
כאשר אדם מתמודד בתוך עצמו, אכן עומדות זו מול זו נפש אלוקית ונפש בהמית, אך כאשר אדם משוחח עם חברו על עניינים חשובים של התמודדות של זולתו, לנפש הבהמית שלו עצמו (פניות אישיות וכדומה) אין סיבה להפריע ולמנוע מהחבר להתקדם. החבר כביכול מפנה את עצמו ומקדיש את הכוחות החיוביים שלו – הנפש האלוקית שבו – לסייע לחברו, ולפיכך, במקרה זה עומדות שתי נפשות אלוקיות – של המתמודד והחבר, מול נפש טבעית אחת – של האדם שענייניו עומדים במוקד הדיון (והוא נוגע בדבר).
מסיבה זו, על מנת שהעבודה בשניים תיתן את הכוח הדרוש לקידום התהליך, על החבר להקפיד להביא איתו את המקום המתוקן שלו, ולא את המקום התוהי. דהיינו, להתייחס לתהליך ממקום שכלי ולא ממקום רגשי שעלול להיות נוגע בעניין.
לעיתים, בזמן השיחה וההקשבה לקשיים שהחבר מציג, עלול החבר המלווה לפתח הזדהות ורגש כלפי אותם קשיים ולהתייחס אליהם ממקום של תוהו. התייחסות כזאת עלולה להזיק לתהליך, ולכן על החבר או המאמן להקפיד על חוסר מעורבות רגשית ולהיות עזר אמיתי לזולתו.
על החבר המסייע להקפיד להיות חסר מעורבות בעניין המוצג לו, שאלמלא כן – יאבד את היכולת להפעיל שיפוט וניתוח מתוקנים. חוסר הנגיעה בעניין מאפשר לו לפעול מתוך מקום המסוגל לראות נכונה את העובדות ולהיות מציאותי ואובייקטיבי. זאת המשמעות של שתי נפשות אלוקיות מול נפש אחת של תוהו.
מעורבות רגשית עלולה לפגום בעצה שתינתן. למשל, אם אדם בא להתייעץ עם חברו על כעס שיש בו כלפי הבוס שלו בעבודה, ואותו חבר מסובך גם הוא עם הבוס שלו, ייתכן שהעצה שייתן, תושפע מן התסכולים האישיים שלו, ולא תהיה עצה טובה ונכונה. במצב כזה, החבר איננו כשיר לשמש הכתובת להתייעצות הנדרשת.
מובן שיש לפתח הזדהות נכונה עם הזולת הבא לשתף בענייניו (כפי שיבואר בהמשך), ועם זאת, כדי שהעזרה תהיה אמיתית ונכונה, חשוב להקפיד ולעשות זאת מנקודת מוצא שהיא המקום האובייקטיבי.
היכולת לדבר ולשתף אדם נוסף בעולמנו הפנימי היא אחד הכלים החשובים לכל תהליך של שינוי. אחד המחסומים העיקריים של האדם הוא התפיסה הפנימית הגורמת לו לחשוב: "אני יודע הכול לבד. אני לא צריך מישהו שיעזור לי – הרי גם השני אינו מושלם, ואם כך, איך הוא יוכל לעזור לי?"
לפעמים החשש לשתף אדם אחר עשויה לנבוע גם מן הפחד להודות במקום הלא שלם שבו. הוא חש שכאשר הוא מתייעץ ומדבר על הבעיה שלו עם אדם אחר, הוא כביכול מצהיר בגלוי ש"משהו אצלי לא בסדר".
המקום שבו אדם אינו מסוגל לשתף אדם אחר הוא מקום של תוהו. אחד ממאפייני התוהו הוא פירוד וחוסר יכולת להתאחד ולהתכלל עם הזולת.
לעומת זאת, המודעות של האדם לחשיבות העבודה עם זולת, היא עצמה התחלה של תיקון ופתח להתקדמות אמיתית. עבודה משותפת איננה רק בדיעבד – מוצא אחרון במצבי חירום – היא כלי יסודי וחשוב בתהליך השינוי.
ומכל זה מובן, עד כמה אכן חשוב השיתוף עם האדם הנוסף, כמובן בצורה מאוזנת ונכונה. והכי טוב, אם הדברים נעשים בצורה של תהליך מסודר ומתוקן.
רק שבכל זה צריכים לשים לב, שלא נעשים דברנים לסביבה בצורה מוגזמת, ומספרים על נגעים עצמיים לכל העובר ושב, שכמובן וגם פשוט, שאין זה העניין כלל וכלל. אלא כל האמור לעיל מדובר על שיחת רעים בין שני ידידים, שפרטיה כמובן נשארים בסוד, וכל זה פשוט.
