התלבטות ידועה היא האם עדיף למסור שיעור בעל פה, או לקרוא וללמוד ביחד עם המשתתפים את הנושא הנבחר מתוך החומר הכתוב.
כמובן שהתשובה לשאלה זו תלויה מאוד בסגנונו של מוסר השיעור ובטיב הסברתו, ביכולתו לרתק את הקהל מבלי "להרדים" אותם, וכן בקהל עצמו ובהעדפותיו.
אך ברוב המקרים ההמלצה הכללית היא, לא למסור הרצאה שלימה בעל-פה, אלא לשלב גם חומר כתוב במהלך השיעור.
ראשית, כאשר משלבים חומר כתוב במסירת השיעור, הדבר מגוון את הלימוד. ניתן גם לתת למשתתפי השיעור לקרוא בעצמם פיסקה מהכתב (בכפוף כמובן לסגנון השיעור והמשתתפים בו), וכך הם יהיו שותפים יותר למהלך השיעור.
בנוסף, פעמים רבות ישנה נטיה "להתפזר" לנושאים נוספים, שאינם קשורים לנושא ותוכן השיעור. הפיזור נעשה בין השאר, מחמת השאלות של האנשים והענינים שהם מעלים. אך כאשר ישנו דף וחומר כתוב, הדבר מסייע למוסר השיעור למקד את השומעים בנושא השיעור, ובאמצעות הדף לחזור לרצף השיעור, במקרים של "התפזרות".
אך ישנה סיבה נוספת וחשובה:
חומר כתוב יוצר אצל האדם באופן טבעי את הרושם כי החומר הנלמד הינו בר סמכא.
כשלומדים רעיון בעל-פה, בפרט אם מדובר ברעיון עמוק שהקהל לא רגיל אליו, או ברעיונות שדרך החשיבה שלהם חדשה עבור השומע הרגיל לדרך חשיבה אחרת, הוא עלול להימנע מלקבלם בקלות, ויש יותר סיכוי להכנס לשאלות וויכוחים.
האדם ששומע את השיעור חש שזו "מילה מול מילה", כלומר המילה שלו מול המילה של מוסר השיעור, וצריך לפעמים להתאמץ מאוד כדי לשכנע את השומע לקבל את הרעיון.
לעומת זאת, הטבע האנושי הינו שיש יותר "קבלת עול" למילה הכתובה. רואים במוחש, שכאשר נקרא מתוך הכתב אותו הרעיון ממש שנאמר בעל-פה, ישנה איזו שהיא "הכנעה" בסיסית למה שכתוב, והדיון הופך להיות "מה הפירוש במה שקראנו", ואין צורך לדון על עצם נכונות הדבר.
המילה הכתובה משדרת כביכול, שזה לא שאני – מוסר השיעור – אומר משהו ואתם צריכים לקבלו, אלא כולנו ביחד, "הלומדים" מהספר או הדף, מנסים להבין ולהסביר את מה שכתוב שם.
ובעניין זה, ישנו סיפור ידוע מהרבי, שהורה למורה אחת, ללמד את התלמידות דווקא מתוך חומר כתוב, כי בטבע העולם הם מקבלות את הדברים בצורה של קבלת עול יותר, וכדברים מוסכמים ואמיתיים.
ומדאתינן להכי, אביא להלן כמה הדגשים חשובים כאשר קוראים בזמן השיעור חומר כתוב מתוך ספר או דף:
ראשית, יש לשים לב, שהקריאה נעשית לאט לאט, עם עצירה כל מספר מילים או שורות להסבר.
נוסף לכך, השיעור יובן וייקלט טוב יותר לאין ערוך, באם יקפיד מוסר השיעור לעצור בכל מילה קשה, לפתוח כל ראשי תיבות, לתרגם כל מילה המופיעה בשפה שונה, בארמית או באידיש, ולוודא שהדברים הנקראים הינם מובנים וברורים.
כמו כן, כאשר החומר הנלמד הוא עמוק, וסגנון האמירה או הכתיבה של החומר לא מוכרת לקהל, כמו לדוגמא לימוד מאמרי חסידות לקהל שלא רגיל לסגנון כזה, מומלץ לפעמים להסביר קודם בעל-פה את הרעיון בכללותו, ורק לאחר מכן לקרוא את הדברים מתוך הכתב.
כאשר אדם קורא רעיון מתוך הכתב והוא כבר מבין את תוכנו, יהיה לו קל יותר להסתדר עם המילים ולהבין את תוכנם, מאחר שעיקר השתדלותו תהיה להבין את המילים ולהיווכח כיצד מונח בהם הרעיון הכללי, אותו הוא כבר הבין קודם לכן, בהסבר שקדם לקריאה. לעומת זאת, כאשר הוא עדיין לא מודע לרעיון, והמילים הינם קשות או לא מובנות לו, מחמת שלא הורגל בסגנון ובמושגים, הרי המאמץ הנדרש ממנו הוא כפול: גם להתמודד עם המילים והסגנון הבלתי רגיל, וגם להבין את התוכן והרעיונות.
כמובן שאין להסתפק בהסבר הראשוני שקדם לקריאה, אלא לחזור ולהסביר את הרעיון גם לאחר הקריאה, באופן מפורט יותר, עם פרטים ודיוקים נוספים, שבהסבר הראשוני לא ניתן עליהם דגש, ובמידת הצורך, ניתן לקרוא שוב את הקטע לאחר ההסבר, ובדרך כלל המילים יהיו אז מובנות יותר ומאירות יותר.
וכך גם הייתי ממליץ במקרה שלך, שהדברים יתקבלו אצל השומעים בצורה הרבה יותר חזקה, אם תמסרי להם אותם מתוך איזה דף כתוב, שיש בו את הציטוטים הרלוונטים (לא חייבים להביא ספרים ממש בשביל זה, אלא יכולים להסתפק בדף שבו יש את הציטוטים).
ובזה גם מגיעים למעלה נוספת, את הדף התלמידות יכולות לשמור, להראות להורים, למשפחה, ובכך להעביר את הרעיונות לקהל רחב יותר, ובכך להגיע להפצת המעיינות חוצה בצורה יותר רחבה, עד שתביא את ביאת משיח צדקנו בקרוב ממש.
