בדיני שור שנגח, ישנם כמה וכמה אופנים שהשור לא ייחשב עוד כשור נוגח ומועד, אלא יחזור לתמותו, ומבוארים ומפורטים הם ברמב"ם הלכות נזקי ממון, עיי"ש.
אחד האופנים שמבטאים ביותר על שינוי מהותו של השור וטבעו, עד שהוא נעשה לשור שכבר אינו נוגח בעצם טבעו – הוא הדין של "רשות משנה" וכפי שיתבאר לקמן.
וכך הם דבריו של הרמב"ם, בהל' נזקי ממון פרק ו – "שור שהועד ונמכר או ניתן במתנה חזר לתמותו שהרשות שנשתנית משנה דינו", ובעצם מקורו של הרמב"ם הוא מהגמ', ששם נחלקו אמוראים אם הרשות משנה את הדין או שלא, ופסק הרמב"ם כמו מי שאומר שהרשות משנה.
בביאור העניין של רשות משנה, ישנה שיחה מופלאה מהרבי מה"מ, שנדפסה בלקוטי שיחות חלק לו, שיחה לפרשת משפטים, שם מאריך הרבי על כל העניין, ונוגע בו לפי כמה וכמה שיטות.
מפני אריכות הדברים, נבאר כאן שיטה אחת, שהיא שיטת המאירי – שמדבריו משמע ומובן על השינוי המהותי שנעשה בשור ע"י שינוי הרשות וכדלקמן.
במאירי כתב ש"יציאת השור מרשות לרשות משנה מזלו וטבעו". ושואל שם הרבי, שלכאורה צריך עיון – למה יגרום שינוי בעלות – שינוי במזל וטבע השור.
בתחילה מעלה הרבי אפשרות לביאור – שזהו מצד דין התורה, שכך קבעה התורה ובמילא כך נקבע בעולם. כי דין התורה יכול לפעול שינוי במציאות העולם.
אך דוחה הרבי עניין זה, מאחר, שלא מצינו בתורה (אפילו ברמז) ששינוי הרשות פועל שינוי ב"מזלו וטבעו" דהשור.
ומבאר הרבי, שיש לומר, שס"ל להמאירי, שזהו ענין שבטבע, כי בעלים חדשים מתנהגים באופנים וסדרים חדשים, ועי"ז משתנה אופן הנהגת השור. ובפרט שבבעלים הקודמים נעשה שור נגח מפני העדר השמירה, הרי אפשר וקרוב לומר שהבעלים החדשים יזהרו בשמירה מעולה יותר, ועי"ז גופא משתנה טבע השור.
וכמו שמצינו על דרך עניין זה, שטבעו של השור להזיק, הרי זה תלוי במצב שסביבו. ומביא שם, שישנו דין ששור שמועד לשבתות אינו מועד לימות החול.
כי, נוכל לומר, שהמצב של שבת גרם באופן טבעי לנגיחות שלו. וכמו שמבאר רש"י, שבשבת, השור בטל ממלאכה וזחה דעתו עליו.
וכמו שמביאים התוספות מדברי הירושלמי, שבשבת "ראה אותם במלבושים נאים אחרים וחשובים בעיניו נכרים ואינו מכירם".
וכן הוא בנידון שלנו, שאפשר וקרוב לומר שאופן הנהגת הבעלים הראשונים עמו גרם לנגיחותיו, והמצב החדש בבעלים החדשים גורם שינוי בטבע השור.
וכהמשך ישיר לדין זה, מבאר שם הרבי את כל הדין של "רשות משנה" בחלק של הרמז שבתורה, בפנימיותם של הענינים, וזהו תוכן הדברים:
""שור" — קאי על הנפש הבהמית שבאדם, שצריך לשמור עלי' שלא תעשה דבר בלתי רצוי ח"ו, ואדרבה, יש לנצל גם את כח ה"שור" שבאדם (נפשו הבהמית) לדברים של טוב וקדושה.
וכיון שגם הנפש הבהמית שבישראל היא מקליפת נוגה שיש בה טוב ורע, הרי יש בטבעה גם מדות טובות, ועוד זאת, שמצד עצם טבעה אין הנפש הבהמית שבישראל מתאווה לדברים אסורים אלא רק לתאוות היתר.
וזהו ענין שור תם ("המשנה ועשה מעשה שאין דרך כל מינו לעשות כן תמיד") בעבודה, והיינו כשמתאווה לדברים אסורים (שאין זה טבעה של נפש הבהמית שבישראל) ועד שנכשל ר"ל בעבירה, שאז ה"ה בגדר "תם".
וענין "שור המועד" הוא כאשר "הרגיל בשינויו פעמים רבות", שחוזר על מעשה זה כמה פעמים עד שמתרגל בו (ונעשה לו כהיתר), ש"נעשה מועד לאותו דבר שהרגיל בו", היינו שההנהגה הבלתי רצוי' נעשית אצלו כמו טבע.
והנה, הדרך לבטל את הדין של שור המועד בבהמה, הוא ע"י שהיא חוזרת ממה שהיא הועדה עליו. כמו שור שהועד ליגח, והוא חוזר שלא ליגח, עד שכתוב שהשור נהיה במצב שהתינוקות ממשמשין בו והוא לא נוגח.
ועל דרך זה הוא גם ברוחניות הענינים, שכדי שהטבע של הנפש הבהמית יחזור ל"תמותו" – שתתבטל ממנו הרגילות הזו, הוא צריך להתייגע בנפשו הבהמית לבטל את התוקף של התאוות שלו, עד שמתבטל אותו הטבע הרע שהוא הרגיל את עצמו, ועד שהוא יכול לבחון את עצמו שהוא לא יפול באותו החטא עוד פעם.
אבל, ישנו אופן אחר של "רשות משנה" –
דגם אם האדם לא עבד עם נפשו הבהמית עד שזיככו, אלא ששינה רשותו, שהשקיע את עצמו בכל מהותו בעולם חדש דקדושה, אם בלימוד התורה או בעבודת התפילה או במעש"ט, אזי בדרך ממילא הועברה ממנו שליטת היצר בענין זה שהי' מורגל בו ו"חזר לתמותו".
ובזה גופא אפ"ל ב' אופנים:
א) שטבע נה"ב לא נשתנה, אלא שמ"מ חזר לתמותו, ובעבודה היינו שעוצם גילוי נפש האלקית, ע"י השקעתו באור הקדושה ברשות (ומדריגתו) החדשה, פועל שנפשו הבהמית תהי' כפופה לגילוי אור הקדושה, ובמילא טבע הרע (שנתרגל בו מקודם) אינו פועל בו.
ב) אופן עמוק יותר, שנעשה כאיש חדש ממש, ש"שינוי רשות" זה, שהשקיע את עצמו בעולם הקדושה, פועל בכל עניניו באופן פנימי, עד שגם טבע נפשו הבהמית נשתנה ונזדכך, שנתבטל ממנו כליל טבעו הרע, ו"חוזר לתמותו", כולל הפירוש הפנימי בזה — מלשון תמימות ושלימות, שמהתפך "להיות טוב גמור, כמו יצר טוב ממש".
