הרמב"ם, בהדרכתו למי שהוא נמצא ב"דעות" ומידות רעות, הוא כותב, שמי שהוא נמצא בקצה שלילי אחד, עליו לעבור לגמרי לקצה השלילי השני. ועם כל זאת, צריכים לדעת את אחד מהיסודות הכי גדולים בתהליך התיקון, שבכל התנהגות, אפי' השלילית ביותר, עומד מאחוריה איזה "ניצוץ" אמיתי – משהו חיובי שנמצא באותו המקום.
כאשר תהליך הבירור מתבצע באופן מפורט ויסודי, עולות ומתבררות ההנחות והתובנות שהיו מאחורי המצב התוהי התקוע וגם ההנחות והתובנות הנכונות שאמורות לקדם אותנו אל היעד הנבחר.
כשעוברים ממקום של תוהו למקום מתוקן, צריך להיזהר שלא להשמיט את הניצוץ הטוב שקיים במקום של תוהו.
הנחת היסוד היא שבמצב התוהי – הלא מתוקן ונכון, כלול גם ניצוץ חיובי. כלומר, מניע ורצון טוב. אומנם מאחורי כל מצב בעייתי, מצב רגשי תוהי או מצב של התנהגות שגויה, יש אמונות תוהיות שמניעות אותו, אבל בעצם מוחבא בהן (כלול בתוכן) איזה שהיא ניצוץ חיובי שהוא מקיים אותן. יש נקודה חיובית, אמיתית במהותה, אלא שבמציאות היא מופיעה בצורה מכשילה.
כיוון שלאמיתו של דבר הניצוץ הזה הוא חיובי ואמיתי, אי אפשר להתעלם ממנו. חלק מתהליך השינוי צריך לכלול בירור של אותו ניצוץ. עלינו להפריד את הניצוץ מהחשיבה התוהית לפני שנאמץ חשיבה חדשה ומתוקנת. למשל: לילד יש פחדים. ההקצנה של הפחד היא מצב תוהי, אבל הניצוץ הטוב שמאחורי המצב התוהי יהיה, למשל, הרצון להיזהר ולהתרחק ממצב של סכנה. הפחד מגן על אדם מסכנה, וגם המצב המתוקן צריך לכלול בתוכו אותה הזהירות.
לאחר שהתברר מהו הניצוץ (הנקודה החיובית) שהיה טמון באמונות התוהיות, יש לבחון כיצד יוכל המקום המתוקן לכלול אותו בתוכו. רק על ידי ההתכללות של הפן החיובי שהיה טמון בתוהו, עם המקום המתוקן, אפשר יהיה להשיג את היעד החדש בצורה נכונה.
לפנינו מקרה לדוגמה:
אדם מרבה להתרגז ולכעוס על ילדיו; הוא מרגיש שההתנהלות הזאת אינה נכונה ורוצה לשנות אותה. המצב הקיים גורם לאווירה לא טובה בבית, לאי נוחות, לחוסר הרמוניה, אחדים מהילדים אף מתחילים לסגל לעצמם דפוסי התנהגות שיש בהם כעס. ברור שהמצב אינו נכון ואינו טוב. המצב הקיים, שבו יש כעס בבית, מוגדר כמצב של תוהו.
בתהליך הבירור, על האדם לבחון תחילה את ההנחות העומדות מאחורי המצב הקיים. האדם יכול לגלות, לדוגמה, שיש בתוכו מקום נעלם האומר לו: "רק כשאתה כועס יקשיבו לך" או "כשמחנכים אין ברירה, ולפעמים צריך לכעוס" וכדומה.
כשהאדם יבחן את ההתנהגות שלו ואת ההנחות העומדות מאחורי הכעס, על פי כללי התוהו והתיקון, הוא יגיע למסקנה שהצעקות לא רק שאינן עוזרות לחינוך, אלא הן מנציחות את חוסר ההקשבה של הילדים, ילדיו מעריכים אותו פחות ופחות, והם עצמם מתנהגים בתוקפנות. הצעקות מרגילות את הילדים לסגנון דיבור לא מתוקן ומלמדות אותם דפוס חיים שאינו נכון. הראש – ההנחות שהניעו את הכעס שלו – היה מוטעה ולא הוביל למקום טוב.
לאחר הבירור הזה האדם יציב לעצמו יעד חדש: להתנהג אל הילדים ברוגע ובשלווה, להימנע מלצעוק ומלהתרגז.
כאן מגיע שלב נוסף בבירור: חיפוש הניצוץ שהיה חבוי בהנחות של התוהו שנשללו. כדי שהיעד יהיה מתוקן, עליו לכלול בתוכו גם את הניצוץ שהיה חבוי בהנחות שהתברר שהיו תוהיות. בלא תהליך זה, היעד החדש לא יחזיק מעמד, יהיה חסר בו משהו אמיתי ולגיטימי שאותו האדם באמת לא רוצה ולא יכול לאבד. אם היעד החדש לא יכלול את הניצוץ הזה, הסיכוי שהאדם יחזור לדפוס הקודם, התוהי, שעדיין נותר בו משהו אמיתי וחשוב ששייך אליו באמת.
בדוגמה שהבאנו, על האב לשאול את עצמו: איזה טוב מסתתר מאחורי ההנהגה הבעייתית של הצעקות והכעס? התשובה תהיה, לדוגמה: הרצון לחנך את הילדים ולהוביל אותם בדרך טובה. רצון זה הוא רצון נכון ולגיטימי, והוא יצטרך לקבל ביטוי נכון במציאות החדשה, המתוקנת, שרוצים להגיע אליה. לא די לומר לאותו אב "תפסיק לצעוק כי זה גורם לאווירה לא טובה בבית" ולהגדיר את היעד כהפסקת הצעקות. עלינו להגדיר יעד שיבטא איך מחנכים ומשפיעים נכון על הילדים (הניצוץ) בדרך שאיננה עושה שימוש בצעקות.
מאחר שהכעס ביטא אכפתיות ודאגה אמיתית של הורה לילדיו, אלא הדבר נעשה באופן של תוהו, כאשר עוברים להתנהגות של תיקון – רוגע וסבלנות – יש להקפיד שהמצב המתוקן יכלול את הניצוץ הטוב שהיה טמון בהתנהגות הקודמת, דהיינו את האכפתיות האמיתית של האב לילדיו.
המטרה היא לסגל התנהגות רגועה ונינוחה מתוך אכפתיות ודאגה לילדים ולא מתוך התנתקות ואדישות. לכן יש להציב יעד מתוקן ולכלול בו בצורה מודעת את הניצוץ החיובי שהיה בהתנהגות הבעייתית של תוהו.
היעד החדש יוגדר, למשל, כך: "אני רוצה לחנך את ילדיי מתוך אכפתיות באופן של שלווה ורוגע, תוקף ונחת בעת ובעונה אחת".
ניתוח מקרה נוסף:
אדם לחוץ מאוד מהעבודה שלו, מהרדיפה אחרי הפרנסה, ומרגיש שכוחותיו מתכלים מיום ליום – תופעה תוהית מצויה הקשורה לקו שמאל.
כשנחפש את הראש שמאחורי הלחץ, נוכל למצוא הנחה כמו "רק כשאני לחוץ אני משיג תוצאות" או "כשאין לחץ נתפסים לשאננות ולאדישות" וכדומה.
בבירור הראשוני האדם מבין כי המצב שבו הוא נמצא הוא מצב לא בריא של מתח קיצוני, ואז הוא מציב לעצמו יעד להגיע למנוחה, לרגיעה ולהרגשת עונג ושמחה גם ללא ההישגיות – זהו קו ימין.
בשלב של שילוב הניצוץ ביעד החדש, הוא יצטרך לשאול את עצמו: "מה הטוב שטמון בלחץ?"
התשובה תהיה שהרצון להתקדם ולממש הוא רצון טוב: "אני מתקדם, אני משיג את מטרותיי, אני נע ופועל". אומנם כשהלחץ קיצוני הוא הרסני ותוקע, אולם, לעומת זאת, הצורך במנוחה ורגיעה יכול להביא אותו לחוסר עשייה ולפסיביות שלא תהיינה לטובתו ולא תבטאנה את רצונותיו באמת.
התיקון האמיתי איננו מעבר ממצב אחד של השגיות ורדיפה לא מאוזנת למצב של מנוחה ורוגע בחוסר עשייה. על האדם למצוא את הדרך להמשיך להתקדם ולהשיג את ההישגים, אך מתוך מצב מנוחה. התנועה המקדמת היא טובה, אלא שיש לעשות אותה בצורה אחרת: לא מתוך מתח אלא מתוך רגיעה.
מובן שצריך לפתח כלים מעשיים להשתחרר מהלחץ הרגשי שמכביד ותוקע ולסגל דרך של תנועה והתקדמות מתוך מנוחה. העיקרון הוא לכלול בתיקון את הניצוץ שבתוך התוהו, את הטוב, את הדבר המקדם. בהתעלמות מהניצוץ לא יתאפשר תיקון אמיתי.
