ב"ה. אם הקב"ה ברא באדם מידות לא כ"כ טובות, טבע כזה או טבע אחר, מה אני יכול לעשות כדי לשנות את הבריאה של ראשית צריכים לדעת, את מה שכתוב ריבוי פעמים בתורת החסידות, ובתורה בכלל, שהקב"ה הוא תכלית הטוב.
"ומפי עליון לא תצא הרעות" – וכפי שמפרשים זאת, שלא ייתכן שיהיה איזה עניין שהוא לא טוב שיבוא מהקב"ה.
כל מידה בנפש נובעת מאיזה ציור מסוים. איזה חכמה מסוימת שמציירת לך בציור את הדברים. בחסידות מבואר שאין מידה שבמהותה היא רעה.
כל מידה, המהות שלה, היא חלק בלתי נפרד מהקיום של האדם בעולם. כמו לדוגמא מידת הפחד – בלי פחד, אדם לא יזהר מסכנות. עצם הפחד הוא חיוני. כמו שעצם מידת התאווה היא חיונית. היא לא רעה כי בלי מידת התאווה, אדם לא יכול לחיות.
כל מידה, הכח הפנימי של המידה, ההוויה הפנימית של המידה, היא לא רעה ולא טובה. גם אם היא מידה טבעית, בלשון החסידות היא נקראת מידה של קליפת נוגה (היינו שהיא נמצאת במקום ממוצע, בין הטוב ובין הרע).
עצם המידה, גם במידות הטבעיות זה לא רע, אלא זה טוב. זה הטוב שבנגה. עצם החוויה של פחד זה טוב. עצם חווית התאווה היא טובה, לא שלילית.
איפה מתחילה הבעייתיות במידות הטבעיות, שאז אנחנו כבר נגיד שהפחד זה מידה רעה, או התאווה היא מידה רעה?
מובא בחסידות, שהבעיה היא לא בעצם המידה אלא בציור שהמידה נמשכת אליו. לכן כתוב ש"יצר" מלשון ציור. יש ציור מסוים של המציאות, ושכשמידה נמשכת, הציורים יכולים להיות ציורים נכונים וציורים בעיתיים, שליליים וכשהמידה נמשכת לציור שלילי היא הופכת להיות מידה רעה.
לעומת זאת, כשהמידה נמשכת לציור אמיתי ונכון, אז המידה היא בעצם טובה. לדוגמא, בצורה הכי פשוטה, אם אתה מפחד ממה שלא ראוי לפחד. יש לך איזה דמיון פרוע, המידה הזאת רעה. לא שתחושת הפחד כשלעצמה היא רעה, אלא שתחושת הפחד מתחברת לציור לא מציאותי ואז כשהאנרגיה של המידה, נמשכת לציור הבעייתי, אז זה הופך להיות בעיה. הציור עושה את הרגש של הפחד לבעייתי.
אותו דבר הפוך. כשאתה נמשך לדבר שהוא קיומך האמיתי בעולם, אז מידת התאווה היא טובה כי זה קיום אבל כשאתה נמשך לדבר שהוא בעצם הרסני. נדמה לך כטוב, מפתה אותך כטוב אבל בעצם לא טוב, שהמידה נמשכת לדמיון הזה אז המידה הופכת להיות מידה רעה והרסנית. אדם מדמיין לעצמו שדבר מסוים הוא טוב והוא רוצה אותו כדבר שנותן חיים וקיום אבל הדבר הזה הוא בעצם הרסני.
אז הבעיה היא לא באנרגיה הנמשכת שזה נקרא עצם המידה אלא בציור המוטעה, הלא נכון, שגורם לך להמשך לדבר הזה. לכן עיקר העבודה של תיקון המידות ז"א לתקן את המידות זה בעצם ליצור ציור אמיתי של המציאות. אם אתה רואה תמונה אמיתית ובהירה של המציאות אז המידות שלך נמשכות באופן טבעי אל אותו דבר טוב. אם הציור הוא לא נכון ולא אמיתי אז ממילא, כיון שאתה נמצא בציור לא אמיתי אז המידות הופכות להיות שליליות לא כי המידה, האהבה או הפחד היא שלילית אלא כי הציור שהיא נכנסת אליו זה שלילי.
לכן בעצם עיקר תיקון המידות זה בבניה של מוחין נכונים. מוחין זה כאילו הסתכלות אמיתית על המציאות. כשיש הסתכלות אמיתית על המציאות, אז המידה מיתקנת. ההסתכלות האמתית על המציאות שזה נקרא מוחין, יש בזה חלקים, ויש לראות את הדברים כפי שהם מפורטים מבפנים.
כמה שאתה יותר מזדהה עם התמונה האמתית, ככה המידה מתקנת. למה ההקדמה הזאת מאוד חשובה, כי כשאנחנו הולכים ללמוד את שער הביטחון וחובת הלבבות, שער הביטחון זה בעצם ציור מופלא של איך רואים, זה פשוט ציור שהוא מצייר לנו של איך אדם רואה את העולם, את הזולת, את המאורעות, כל מה שקורה, איך צריכים לראות את זה בצורה האמתית. זה ציור.
אם אדם קורא את הציור הזה, לומד אותו פעם אחת אז בזמן שהוא רואה את הציור, זה וודאי יתן לו את מידת הביטחון האמיתית, לא ביטחון על עצמו, לא ביטחון על האגו שלו אלא ביטחון אמיתי שיתן לו באמת את הרגיעה ואת היכולת לפעול בעולם עם כל מה שיוצא מזה.
ומכל זה מובן, שבאמת אין המידות מידות רעות, כי "מפי עליון לא תצא הרעות", וכל מידה שניתנת לאדם היא בעצם מידה טובה, וכפי שהוסבר לעיל בהרחבה.
הבעייה מתחילה מתי שהאדם מושך את המידה שלו לציור לא חיובי, לציור שלילי, שזה גורם שהמידה תהיה מושלכת למקום לא חיובי, ה"ציור" שלה הוא לא נכון.
ולפי כל זה אנו יכולים להבין, שהתיקון של המידות, לא בא ע"י נסיון לברוח מהם – אלא ע"י יצירת תודעה מתוקנת של המציאות.
וזוהי מחובתנו ותפקידנו של כל אחד ואחד, ללמוד את הדברים כפי שהם בתורת החסידות, לראות את הדברים כפי שהם בספר "חובת הלבבות" שער הביטחון (שהרבי מפנה אליו כמה וכמה פעמים) ובכך לתקן את עצמנו.
ובכך להכין את עצמנו, ולהכין את כל העולם כולו לקבלת פני משיח צדקנו בפועל ממש.
