שימור דגים

בגמרא במסכת חולין מסופר שבביתו של ריש גלותא מלחו ירך יחד עם גיד הנשה, ורבינא אסר את הירך באכילה, אבל לדעת רב אשי הירך מותרת באכילה.
טעם המתירים משום שמליח כרותח של צלי ולא כרותח של בישול:
בגמרא מבואר שטעמו של רבינא שאסר משום דקיימא לן שמליח כרותח, כדברי שמואל "מליח הרי הוא כרותח, כבוש הרי הוא כמבושל". אבל רב אשי חלק עליו, שכן מדקדוק בדברי שמואל עולה שאין הכוונה שמליחה היא כמו רתיחה של בישול, שהרי שמואל חילק בין מליח שהוא כרותח לכבוש שהוא כמבושל, אלא הכוונה היא שמליחה היא כמו רתיחה של צלי, ולגבי צלי ידוע ש"קולף ואוכל עד שמגיע לגיד".
נמצא אם כן שלמסקנת הגמרא מליח הרי הוא כרותח של צלי ואינו כמבושל ממש.
מליח האמור היינו שאינו נאכל מחמת מלחו:
לגבי הגדרת "מליח" שהוא כרותח, מבואר במקום אחר במסכת חולין שמדובר במליח שאינו נאכל מחמת מלחו, כלומר שלא ניתן לאכלו מרוב המלח, אך אם נאכל מחמת מלחו אינו כרותח.
לרוב הראשונים מליחה אוסרת רק כדי קליפה:
לדעת הרא"ה בבליעה על ידי מליחה צריך להסיר "כדי נטילה" כמו בצלי.
אבל השיטה הרווחת בראשונים שבבליעה על ידי מליחה די להסיר "כדי קליפה", ואין צורך להסיר "כדי נטילה", שכן לעניין זה אינו כצלי ממש, שהרי גם בצלי היה מקום מעיקר הדין להסתפק ב"כדי קליפה".
פסיקת השו"ע:
השו"ע כתב: "מליח שאינו נאכל מחמת מלחו, דינו כרותח ומפליט לאסור כדי קליפה". השו"ע הוסיף שיש לחלק בין כחוש לשמן, כפי שמצינו לגבי צלייה שיש חילוק בין כחוש לשמן. הט"ז והש"ך נחלקו בהבנת השו"ע, כדלקמן.
להבנת הט"ז בשו"ע יש שלשה חילוקים במליחה: כחוש – שמן קצת – שמן ממש:
על פי הבנת הט"ז, השו"ע חילק בין שלשה מקרים:
א מה שהובא לעיל מהשו"ע שדינו כרותח לאסור כדי קליפה הוא בדבר כחוש (שהאיסור וההיתר כחושים, כמו בצלי שאוסר כדי נטילה כשהאיסור וההיתר כחושים).
ב דבר שיש בו מעט שמנונית, כגון השומן של גיד הנשה – צריך להסיר "כדי נטילה".
ג חֵלב ממש שהוא שמן ביותר – צריך 60 לבטלו, ואם אין 60 אוסר הכל (כמו בצלי שחילקנו בין כחוש לשמן).
להבנת הש"ך בשו"ע החילוק הוא רק בין כחוש לשמן:
הש"ך הבין את השו"ע באופן קצת שונה. להבנתו: השו"ע לא חילק בין כחוש – שמן קצת – שמן ממש, אלא רק בין כחוש לשמן, אלא שבדבר כחוש שאיסורו רק מדרבנן היקל שמספיק "כדי קליפה", ובדבר כחוש שיש בו חשש איסור תורה הצריך "כדי נטילה".
בין להבנת הט"ז ובין להבנת הש"ך, השו"ע החמיר בדבר שמן שאוסר הכל אם אין 60 כנגד האיסור.
יש מקילים שמליחה אוסרת רק כדי קליפה אפילו בדבר שמן:
הרמ"א הביא שיש המקילים (רמב"ן ועוד) במליחה וסוברים שדין שמן כדין כחוש במליחה (בניגוד לצלי, והיינו שלעניין זה מליח אינו כרותח דצלי ממש אלא קל ממנו). לשיטתם: היתר שבלע מאיסור על ידי מליחה די בהסרת קליפה אפילו אם מדובר בדבר שמן.
למעשה הרמ"א החמיר שצריך 60 אפילו בכחוש:
אבל למעשה פסק הרמ"א כשו"ע, שבדבר שמן בליעה על ידי מליחה אוסרת הכל כמו בצלי, ולא עוד אלא שהרמ"א החמיר יותר מהשו"ע על פי שיטתו שאין אנו בקיאים להבדיל בין כחוש לשמן, וממילא בכל בליעה על ידי מליחה (אפילו בדבר כחוש) צריך 60 כנגד האיסור כמו בבישול, ואם יש 60 צריך להסיר כדי קליפה, ואם אין 60 הכל אסור (אלא אם כן מדובר במקרה של הפסד מרובה או באיסור שלא שייך בו כלל שמנונית).
איסור תפל שנגע בהיתר מלוח:
דג כשר מלוח אינו נאסר מדג איסור תפל ששהה עמו:
מובא בגמרא לגבי דג המותר באכילה ודג האסור באכילה ששהו יחד, והדג המותר נמלח ואילו הדג האסור נשאר תפל (שלא נמלח), שהדין הוא שהדג המותר לא נאסר.
לר"ן ההיתר רק בסמוכים ולא בנוגעים:
לכאורה על פי מה שידוע שמליח הרי הוא כרותח הדג המותר אמור להאסר מחמת שהייתו יחד עם הדג האסור, שהרי המליחה גורמת להעברת טעם! לאור זאת ביאר הר"ן שמדובר בגמרא במקרה שהדגים אינם נוגעים זה בזה אלא רק סמוכים, ומשום כך הדג המותר אינו בולע איסור מהדג האסור.
לתוספות ורא"ש ההיתר אפילו בנוגעים:
אבל תוספות ורא"ש ביארו שכל מה שאמרנו שמליח הרי הוא כרותח הוא דווקא במקרה שהאיסור וההיתר שניהם מלוחים או שהאיסור מלוח וההיתר תפל, אבל במקרה שהאיסור תפל וההיתר מלוח כמו בגמרא הנ"ל – די להדיח את ההיתר ומותר לאכלו. טעם החילוק הוא מפני שהמלח בכוחו להוציא ולהפליט את הטעם של המלוח ולהבליעו בתפל, אך אין בכוחו להוציא טעם מן התפל ולהבליעו חזרה אל תוך המלוח.
כשההיתר מלוח והאיסור תפל די בהדחה:
השו"ע כתב כתוספות ורא"ש: "במה דברים אמורים? (שצריך להסיר כדי קליפה או כדי נטילה וכו') – כשהאיסור וההיתר שניהם מלוחים, ואפילו איסור מליח וההיתר תפל. אבל אם ההיתר מלוח והאיסור תפל – אינו צריך אלא הדחה".
הרמ"א חשש לשיטת הר"ן כשאין הפסד:
הרמ"א הביא את שיטת הר"ן: "ויש אוסרים אם נוגעים זה בזה" (שאין הבדל בין היתר מלוח ואיסור תפל לבין היתר תפל ואיסור מלוח, אלא מדובר בגמרא שם במקרה שסמוכים ואינם נוגעים).
למעשה פסק הרמ"א שבמקום הפסד יש להקל כתוספות ורא"ש, ושלא במקום הפסד יש לחשוש לר"ן.
אמנם הפרי מגדים כתב שהעיקר כדעת המחבר להקל בכל עניין.
ולפי כל האמור לעיל מובן,
לשיטת השו"ע והפרי מגדים מספיק לשטוף את הדג שנגע בדג האסור והוא מותר באכילה, וגם הרמ"א מודה לדבריהם במקום הפסד.
אמנם שלא במקום הפסד סובר הרמ"א שיש לאסור את כל הדג, כמו בכל בליעה על ידי מליחה שלדעת הרמ"א אפילו בדבר כחוש צריך 60 כנגד האיסור, וכיון שבדג המותר אין 60 כנגד הדג האסור הוא נאסר כולו.