Ask The Rabbi

נושא: תפילה

שימור דגים

אני עובד במפעל של דגים בתור משגיח כשרות, ולפני כמה ימים בזמן שמלחו את כל הדגים לשימור, שאז מולחים את הדגים עם מלח רב הבחנתי שיש בטעות דג שהולכים למלוח והוא לא מהדגים הכשרים (יש כמה ליינים במפעל).
הוצאתי את הדג לפני שמלחו אותו, אבל הוא הספיק כבר לגעת בדגים אחרים שכבר נמלחו, האם צריכים לזרוק גם את כל הדגים שנגעו בדג הזה?

בגמרא במסכת חולין מסופר שבביתו של ריש גלותא מלחו ירך יחד עם גיד הנשה, ורבינא אסר את הירך באכילה, אבל לדעת רב אשי הירך מותרת באכילה.
טעם המתירים משום שמליח כרותח של צלי ולא כרותח של בישול:
בגמרא מבואר שטעמו של רבינא שאסר משום דקיימא לן שמליח כרותח, כדברי שמואל "מליח הרי הוא כרותח, כבוש הרי הוא כמבושל". אבל רב אשי חלק עליו, שכן מדקדוק בדברי שמואל עולה שאין הכוונה שמליחה היא כמו רתיחה של בישול, שהרי שמואל חילק בין מליח שהוא כרותח לכבוש שהוא כמבושל, אלא הכוונה היא שמליחה היא כמו רתיחה של צלי, ולגבי צלי ידוע ש"קולף ואוכל עד שמגיע לגיד".
נמצא אם כן שלמסקנת הגמרא מליח הרי הוא כרותח של צלי ואינו כמבושל ממש.
מליח האמור היינו שאינו נאכל מחמת מלחו:
לגבי הגדרת "מליח" שהוא כרותח, מבואר במקום אחר במסכת חולין שמדובר במליח שאינו נאכל מחמת מלחו, כלומר שלא ניתן לאכלו מרוב המלח, אך אם נאכל מחמת מלחו אינו כרותח.
לרוב הראשונים מליחה אוסרת רק כדי קליפה:
לדעת הרא"ה בבליעה על ידי מליחה צריך להסיר "כדי נטילה" כמו בצלי.
אבל השיטה הרווחת בראשונים שבבליעה על ידי מליחה די להסיר "כדי קליפה", ואין צורך להסיר "כדי נטילה", שכן לעניין זה אינו כצלי ממש, שהרי גם בצלי היה מקום מעיקר הדין להסתפק ב"כדי קליפה".
פסיקת השו"ע:
השו"ע כתב: "מליח שאינו נאכל מחמת מלחו, דינו כרותח ומפליט לאסור כדי קליפה". השו"ע הוסיף שיש לחלק בין כחוש לשמן, כפי שמצינו לגבי צלייה שיש חילוק בין כחוש לשמן. הט"ז והש"ך נחלקו בהבנת השו"ע, כדלקמן.
להבנת הט"ז בשו"ע יש שלשה חילוקים במליחה: כחוש – שמן קצת – שמן ממש:
על פי הבנת הט"ז, השו"ע חילק בין שלשה מקרים:
א מה שהובא לעיל מהשו"ע שדינו כרותח לאסור כדי קליפה הוא בדבר כחוש (שהאיסור וההיתר כחושים, כמו בצלי שאוסר כדי נטילה כשהאיסור וההיתר כחושים).
ב דבר שיש בו מעט שמנונית, כגון השומן של גיד הנשה – צריך להסיר "כדי נטילה".
ג חֵלב ממש שהוא שמן ביותר – צריך 60 לבטלו, ואם אין 60 אוסר הכל (כמו בצלי שחילקנו בין כחוש לשמן).
להבנת הש"ך בשו"ע החילוק הוא רק בין כחוש לשמן:
הש"ך הבין את השו"ע באופן קצת שונה. להבנתו: השו"ע לא חילק בין כחוש – שמן קצת – שמן ממש, אלא רק בין כחוש לשמן, אלא שבדבר כחוש שאיסורו רק מדרבנן היקל שמספיק "כדי קליפה", ובדבר כחוש שיש בו חשש איסור תורה הצריך "כדי נטילה".
בין להבנת הט"ז ובין להבנת הש"ך, השו"ע החמיר בדבר שמן שאוסר הכל אם אין 60 כנגד האיסור.
יש מקילים שמליחה אוסרת רק כדי קליפה אפילו בדבר שמן:
הרמ"א הביא שיש המקילים (רמב"ן ועוד) במליחה וסוברים שדין שמן כדין כחוש במליחה (בניגוד לצלי, והיינו שלעניין זה מליח אינו כרותח דצלי ממש אלא קל ממנו). לשיטתם: היתר שבלע מאיסור על ידי מליחה די בהסרת קליפה אפילו אם מדובר בדבר שמן.
למעשה הרמ"א החמיר שצריך 60 אפילו בכחוש:
אבל למעשה פסק הרמ"א כשו"ע, שבדבר שמן בליעה על ידי מליחה אוסרת הכל כמו בצלי, ולא עוד אלא שהרמ"א החמיר יותר מהשו"ע על פי שיטתו שאין אנו בקיאים להבדיל בין כחוש לשמן, וממילא בכל בליעה על ידי מליחה (אפילו בדבר כחוש) צריך 60 כנגד האיסור כמו בבישול, ואם יש 60 צריך להסיר כדי קליפה, ואם אין 60 הכל אסור (אלא אם כן מדובר במקרה של הפסד מרובה או באיסור שלא שייך בו כלל שמנונית).
איסור תפל שנגע בהיתר מלוח:
דג כשר מלוח אינו נאסר מדג איסור תפל ששהה עמו:
מובא בגמרא לגבי דג המותר באכילה ודג האסור באכילה ששהו יחד, והדג המותר נמלח ואילו הדג האסור נשאר תפל (שלא נמלח), שהדין הוא שהדג המותר לא נאסר.
לר"ן ההיתר רק בסמוכים ולא בנוגעים:
לכאורה על פי מה שידוע שמליח הרי הוא כרותח הדג המותר אמור להאסר מחמת שהייתו יחד עם הדג האסור, שהרי המליחה גורמת להעברת טעם! לאור זאת ביאר הר"ן שמדובר בגמרא במקרה שהדגים אינם נוגעים זה בזה אלא רק סמוכים, ומשום כך הדג המותר אינו בולע איסור מהדג האסור.
לתוספות ורא"ש ההיתר אפילו בנוגעים:
אבל תוספות ורא"ש ביארו שכל מה שאמרנו שמליח הרי הוא כרותח הוא דווקא במקרה שהאיסור וההיתר שניהם מלוחים או שהאיסור מלוח וההיתר תפל, אבל במקרה שהאיסור תפל וההיתר מלוח כמו בגמרא הנ"ל – די להדיח את ההיתר ומותר לאכלו. טעם החילוק הוא מפני שהמלח בכוחו להוציא ולהפליט את הטעם של המלוח ולהבליעו בתפל, אך אין בכוחו להוציא טעם מן התפל ולהבליעו חזרה אל תוך המלוח.
כשההיתר מלוח והאיסור תפל די בהדחה:
השו"ע כתב כתוספות ורא"ש: "במה דברים אמורים? (שצריך להסיר כדי קליפה או כדי נטילה וכו') – כשהאיסור וההיתר שניהם מלוחים, ואפילו איסור מליח וההיתר תפל. אבל אם ההיתר מלוח והאיסור תפל – אינו צריך אלא הדחה".
הרמ"א חשש לשיטת הר"ן כשאין הפסד:
הרמ"א הביא את שיטת הר"ן: "ויש אוסרים אם נוגעים זה בזה" (שאין הבדל בין היתר מלוח ואיסור תפל לבין היתר תפל ואיסור מלוח, אלא מדובר בגמרא שם במקרה שסמוכים ואינם נוגעים).
למעשה פסק הרמ"א שבמקום הפסד יש להקל כתוספות ורא"ש, ושלא במקום הפסד יש לחשוש לר"ן.
אמנם הפרי מגדים כתב שהעיקר כדעת המחבר להקל בכל עניין.
ולפי כל האמור לעיל מובן,
לשיטת השו"ע והפרי מגדים מספיק לשטוף את הדג שנגע בדג האסור והוא מותר באכילה, וגם הרמ"א מודה לדבריהם במקום הפסד.
אמנם שלא במקום הפסד סובר הרמ"א שיש לאסור את כל הדג, כמו בכל בליעה על ידי מליחה שלדעת הרמ"א אפילו בדבר כחוש צריך 60 כנגד האיסור, וכיון שבדג המותר אין 60 כנגד הדג האסור הוא נאסר כולו.

מקורות

ראה בשולחן ערוך הרב אורח חיים סימן פט סעיף א: תפלת השחר זמנה מתחיל מעלות השחר אלא שלכתחלה מצוה להתחיל עם נץ החמה דהיינו אחר יציאתה ולא קודם לכן משום שנאמר יראוך עם שמש וגו' וראוי ליזהר בזה בימי הסליחות שרגילין להקדים קודם נץ החמה ואינו נכון אבל בדיעבד אם עבר והתפלל משעלה עמוד השחר יצא ואף לכתחלה יכול לעשות כן בשעת הדחק כמו שיתבאר.


ונמשך זמנה עד סוף שליש היום שצריך לגמור התפלה קודם שיעבור שליש היום בין שהיום ארוך בין שהיום קצר כגון אם היום ארוך י"ח שעות מעלות השחר עד צאת הכוכבים שליש היום הוא ו' שעות משעלה עמוד השחר ואם הוא ט' שעות שלישיתו הוא ג' שעות ולכן צריך ליזהר בחורף להשכים להתפלל בענין שיגמרו תפלת י"ח קודם שליש היום אף על פי שכבר קראו קריאת שמע בעונתה קודם התפלה כמו שנתבאר בסי' מ"ו.


ואם טעה או עבר ולא התפלל עד אחר שליש היום עד חצות יצא ידי חובת תפלה אבל לא יצא ידי חובת תפלה בזמנה ומכל מקום אין צריך להתפלל במנחה שתים לפי שגם בתשלומין שבמנחה אין לו שכר תפלה בזמנה:


ובסימן קיא סעיף א: (אף על פי שקריאת שמע וברכותיה מצוה בפני עצמה ותפלה מצוה בפני עצמה) צריך לסמוך ברכת גאולה לתפלה ולא יפסיק ביניהם אפילו באמן אחר גאל ישראל ולא בשום פסוק שנוהגין לומר קודם תפלת י"ח כגון פסוק כי שם ה' אקרא ודומיו חוץ מפסוק אדני שפתי תפתח שהוא חובה מתקנת חכמים ואינו חשוב הפסק שכיון שקבעוהו חכמים בתפלה נעשה מכלל התפלה וכתפלה ארוכה היא וי"א שמותר לענות אמן אחר גאל ישראל וכן נוהגין כמו שנתבאר בסי' ס"ו.


ובסעיף ד: אם עד שלא קרא קריאת שמע וברכותיה מצא צבור שמתפללין לא יתפלל עמהם תחלה ולקרות אח"כ קריאת שמע וברכותיה כמו שעושים בפסוקי דזמרה לפי שסמיכת גאולה לתפלה שחרית גדולה מתפלה עם הצבור (אבל בערבית תפלת הצבור גדולה מסמיכת גאולה לתפלה כמו שיתבאר בסי' רל"ו):


[אך בפשטות אי"ז גדול מתפילה בזמנה, מאחר וזהו סוכ"ס מצוה בפני עצמה וזהו זמנה].


ובסימן קכד סעיף ג: ש"ץ שנכנס לבית הכנסת ומצא צבור שהתפללו בלחש והוא צריך לעבור להם לפני התיבה לאלתר יורד לפני התיבה ומתפלל בקול רם לצבור וא"צ לחזור ולהתפלל בלחש לאחרים מוציא לעצמו לא כ"ש ואין בזה משום המשמיע קולו בתפלתו ה"ז מקטני אמנה כיון שעל ידי הדחק הוא עושה כן.


וכן אם הוא שעת הדחק שאי אפשר להתפלל בלחש תחלה כגון שירא שמא יעבור זמן התפלה ולא יוכל לגמור כל י"ח ברכות של חזרת התפלה תוך זמן התפלה יכול להתפלל מיד בקול רם והצבור מתפללין עמו מלה במלה בלחש עד לאחר האל הקדוש וטוב שיהיה אחד לכל הפחות שיענה אמן אחר ברכת הש"ץ אם יהיה לו שהות להתפלל אח"כ או שהתפלל כבר:


ובסימן קט סעיף ג: וכשהוא מוכרח להתחיל מיד ומתחיל עם הש"ץ כשיגיע עם ש"ץ לנקדישך או לנקדש כפי נוסח מדינות אלו יאמר עמו מלה במלה כל נוסח הקדושה כמו שהוא אומר שאף שאין היחיד אומר קדושה בתפלתו כשהוא אומר עם הש"ץ אינו נקרא יחיד וכן יאמר עמו מלה במלה כל נוסח ברכת האל הקדוש וברכת שומע תפלה כדי שיסיים הברכה עם הש"ץ ביחד ושוב א"צ לענות אמן כמו שהש"ץ א"צ שהצבור עונים אחריו ועניית הצבור היא ג"כ על ברכות של זה וגם יכוין שכשיגיע ש"ץ למודים יגיע גם הוא למודים או להטוב שמך כדי שישחה גם הוא עם הצבור במודים ואם יכול לגמור כל התפלה עד שיגיע ש"ץ לסיום שומע תפלה יכול להתפלל בפני עצמו אחר סיום האל הקדוש.


וכל זה כשמוכרח להתפלל מיד משום סמיכת גאולה לתפלה או מפני שהשעה עוברת אבל אם אינו מוכרח לא יתחיל עם הש"ץ ולומר עמו נוסח הקדושה לפי שלכתחלה צריך לשתוק ולשמוע נוסח הקדושה מפי הש"ץ ולענות אחריו קדוש וברוך וימלוך בלבד כמו שיתבאר בסי' קכ"ה:


[וראה שערי הלכה ומנהג חלק א', עמוד קמז].