נושא: חסידות

שייכות כוחות הנפש לאיברים

בחסידות מבואר, שלכל אבר ואבר בנפש האדם, יש לו את הכוח הנפשי השייך לו – יש את כח השכל שמתלבש בשכל, ויש את כח הראייה שמתלבש בעין.
האם צריכים לומר שהכוח הוא מוכרח לשרות רק באיבר השייך לו, שלכן הוא מוגדר כשייך לאבר מסויים, או שהוא יכול לשרות גם במקום אחר.
ואם הוא יכול לשרות במקום אחר, מדוע מגדירים אותו כשייך למקום מסויים דווקא?

כפי שאתה מציג בשאלתך, כשאנו מתבוננים בעצמנו, אנו מוצאים, כי הגוף מורכב מאיברים שונים, כשלכל איבר מבנה ותכונות ייחודיות, ובכל איבר מתלבש כוח נפשי השייך לו בלבד: כוח השכל מתלבש ומתגלה במוח שבראש, כוח הראייה בעין, כוח השמיעה באוזן, וכן הלאה.
על פניו נראה כי הכוח הנפשי אינו מתגלה ומתלבש באיבר אחר: כוח הראייה לא יתלבש באוזן, כוח השמיעה לא יתלבש בעין, וכוח השכל מתלבש דווקא במוח שבראש ולא בשאר האיברים.
אך יש לדון בהנחת יסוד זו, שהרי אנו מוצאים לכאורה התלבשות כוח אחד גם באיברים אחרים, לדוגמה: השכל מתלבש גם באיברים אחרים חוץ מהמוח, כמו ביד – כפי שזה ניכר בכתיבת אותיות, שיש בזה שכל וחוכמה, וכן ברגל – כפי שניכר בריקוד – שהאדם מכוון את רגליו לפי תנועות הניגון.
[דרך אגב, בהתלבשות החכמה והשכל יש שני אופנים:
ובזה עצמו יש שני אופנים: יש אופן שבו השכל רק עובר דרך היד, אך לא מתלבש בה, שלא נעשה שינוי ביד עצמה על ידי שהשכל עובר דרכה. ויש אופן שהשכל מתלבש ממש בתוך היד, שציור האותיות יהיה דווקא באופן כזה ולא באופן אחר, כמו בכתיבת סת"ם, ובפרט במלאכת הציור שהיא אומנות מיוחדת, וכאן רואים במוחש שהיד עצמה משתנית בעקבות אותה חוכמה ואומנות, וניתן להרגיל ולאמן את היד לציור. ובדרך כלל מי שהוא 'אמן יד', אין זה שהוא רק הרגיל את היד לתנועה מסוימת, כי אם מקורו הוא בשכל, שיש לו חוש במלאכת היד בכתיבה וציור, או באריגה וריקמה, וכדומה.]
ומזה מוכח, שגם כוח נפשי המתלבש באיבר בפנימיותו, יכול להתגלות באיברים נוספים מלבד האיבר המיוחד לו, ומהיכן הקביעה שלכל כוח נפשי יש איבר המיוחד דווקא לו, והתלבשות השכל, לדוגמה, היא דווקא במוח?
התשובה היא, שעדיין יש הבדל עצום בין התלבשות הכוח כפי שהוא באיבר המיוחד לו, לכפי שהוא באיברים האחרים.
ההבדל הוא בשני עניינים:
א. התלבשות ישירה ומושלמת של הכוח תיתכן דווקא באיבר המיוחד לו. באיברים אחרים, לעומת זאת, הוא אינו מתלבש ישירות בהם, אלא בכוח הנפשי השייך אליהם.
לדוגמה, התלבשות השכל היא רק במוח עצמו, שהוא הכלי הראוי והיחידי לכוח הנפשי – השכלי. ואילו התלבשותו באיברים האחרים היא רק בכוחות הנפשיים שבהם; וכמו כשהאדם הוא אומן בידו, אין הכוונה שהשכל עצמו התלבש ביד שלו, אלא החוש השכלי (כגון חוש הציור או הכתיבה) מתלבש בכוח התנועה הנפשי המלובש ביד.
ומאחר שהם כוחות נפש פנימיים, הם מתלבשים זה בזה, הכוח העליון (ובדוגמה שלנו, הכוח השכלי) מתלבש בכוח התחתון (=כוח התנועה) ומנהיגו .
ב. כאשר הכוח הנפשי מתגלה באיבר המתאים לו – מתלבשת בו עצמיות הכוח, אבל כשהכוח העליון מתלבש בכוח הנמוך יותר, רק הארה ממנו מתלבשת באותו איבר.
כלל זה נכון במיוחד בכוח השכל; חומר המוח הוא כלי ראוי לאור השכל, ולכן מתגלה ומתאחד בו גם מהות ועצמות השכל, שעניינו להשכיל כל דבר שכל וחוכמה. ומה שמתלבש מהשכל בכוח התנועה וההילוך שביד וברגל, אינה המהות האמיתית של כוח השכל המתלבש במוח שבראש, אלא רק הארה מהשכל בלבד.
שהרי, אומנם בכוח התנועה וההילוך מלובשת הבנה שכלית, אך היא אינה הבנה שכלית 'טהורה' ו'מופשטת' (=אבסטרקטית), אלא הבנה שעניינה כיצד להנהיג את רובד המעשה, ואף שגם הבנה זו מקורה בכוח השכל אשר במוח שבראש, אין זו מהות השכל.
נמצא, כי בתוך השכל עצמו ישנם דרגות שונות. עצמיות השכל, והשכל המתייחס לכוחות הנמוכים יותר, כמו שכל השייך למידות, או שכל מעשי.
עצמיות השכל עניינה להשכיל השכלות עמוקות ונעלות, ולרדת לעומקו ולמהותו של העניין השכלי. לעומת זאת, כוח השכל המתלבש בכוחות האחרים הוא הארה בלבד של השכל, ולא עצמותו.
לדוגמה, השכל המתלבש ברגשות שבלב, אינו מהות השכל, מאחר שהשכל כשלעצמו דן בדבר עצמו באופן אובייקטיבי, ואילו המידה – הרגש, מתייחסת לדבר ברובד חיצוני וסובייקטיבי יותר – כמה הדבר הזה קרוב אלי או רחוק ממני, כמה אני אוהב אותו או שונא אותו, וכדומה.
וכך בעבודת השם: יש אופן שמנסים להבין את גדולת ה' כשלעצמה, שזהו כמו ההשגה השכלית בעצמותה, ויש אופן שהאדם מתבונן מה היחס שלי אל ה', כמה אני קרוב אליו, או רחוק ממנו, וזהו כמו התלבשות השכל במידות שבלב.
כמו כן, המסקנה השכלית המניעה ומפעילה את המידה הרגשית, היא כבר חיצונית יותר מההשכלה עצמה, והיא הארה בלבד מהשכל עצמו. וכל שכן, שכל שעניינו הפעלה של רובד המעשה, שהוא נמוך יותר מהמידות.

מקורות