האם אדם גרוש, יכול להשתתף בבר מצוה לבנו הנעשה בבית גרושתו?
האם אדם גרוש, יכול להשתתף בבר מצוה לבנו הנעשה בבית גרושתו?
ראה בשולחן ערוך אבן העזר הלכות גיטין סימן קמט סעיף ב: נתייחד עמה בפני שני עדים, והיו שני עדים כאחד, וראו הוא והיא את העדים, אם היתה מגורשת מן הנשואין, חוששין לה שמא נבעלה, והן הן עדי ייחוד הן הן עדי ביאה. לפיכך היא ספק מקודשת, וצריכה גט מספק. ואם היתה מגורשת מן האירוסין, אין חוששין לה, שהרי אין לבו גס בה. ואי חזינן להו דגייסי אהדדי, חוששין לה. הגה: אבל אם נתייחד עם משודכת שלו, אף על גב דגס בה, לא חיישינן, אלא אם כן בא עליה בפני עדים (תשובת הרמב"ן סימן קל"ה).
ובשולחן ערוך אבן העזר הלכות גיטין סימן קיט סעיף ז: מי שגירש אשתו מן הנשואין, לא תדור עמו בחצר, שמא יבואו לידי זנות. ואם היה כהן, לא תדור עמו במבוי. וכפר קטן נידון כמבוי. הגה: ואם נשאת לאחר, אפילו בישראל, לא תדור עמו במבוי (טור). וכל זה במבוי סתום, אבל במבוי מפולש שדרך רבים עובר ביניהם, מותרים לדור (ב"י בשם הר"ן שכ"כ בשם התוספות), אם רשות רבים מפסיק בין בתיהם (הגהות אשירי פ"ב דכתובות), אפילו אין בכל העיר שום יהודי רק הם לבד, שרי. (ת' הדשן סימן רמ"ג). גירשה משום שאסורה עליו, אפילו לא נשאת, אסור לדור עמה, כאלו נשאת לאחר (א"ז).
ובסעיף ח: היה לה מלוה אצלו, עושה שליח לתובעו. הגה: ודוקא בכה"ג, אבל מותר ליכנס לביתה אף על פי שנישאת, הואיל ואינו דר שם ואינו נושא ונותן עמה (כך משמע בת"ה סי' רמ"ג). ויש חולקין (ב"י). מותר לאדם לזון גרושתו, ומצוה היא יותר מבשאר עני (הגהות מיימוני פכ"א מא"ב); ובלבד שלא יהא לו עסק עמה, רק יזונה על ידי שליח (א"ז).
ובסעיף ט: גרושה שבאה עם המגרש לדין, מנדין אותם או מכין אותם מכת מרדות.
ובסעיף י: אם נתגרשה מן האירוסין, מותרת לתובעו לדין ולדון עמו. ואם היה לבו גס בה, אף מן האירוסין אסור.
ובסעיף יא: מי נדחה מפני מי, היא נדחית מפניו. ואם היה החצר שלה, הוא ידחה מפניה.
ובביאור הגר"א אבן העזר סימן קיט ס"ק טו: מי שגירש כו'. ל' הרמב"ם וכ' המ"מ שכ"ה גי' בגמ' אבל גי' שלנו לא תנשא בשכונתו ודוקא בנשואה וכהן אפי' בפנויה ופי' תוס' דשכונה קטנה ממבוי ומחמרינן בכהן טפי לפי שהיא פנויה דקילא ליה אבל הרא"ש והרשב"א והר"ן וש"פ פי' דשכונה גדולה ממבוי ומחמרינן בא"א טפי וכ' הר"ן דאע"ג דבישראל כ"ז שהיא פנויה מותר אפילו במבוי מ"מ בחצר אסור וז"ש שם ת"ש ואם היתה חצר כו' האי חצר מאי עבידתיה אלא בכה"ג. אבל הריטב"א כ' דאפי' בחצר מותר וז"ש לא תנשא ולא פי' בדירה בלא נשואין ודייק ג"כ מלשון רש"י שם ד"ה בגרושת כהן כו' מ' דוקא בכהן וכן בד"ה בנכסי כו' ובד"ה ארוס כו' והר"ן כ' אמ"ש רש"י בד"ה בנכסי כו' ואפשר לפרש לפמ"ש דאפי' באשת ישראל אלא שאפשר כיון דאיכ' ב"ד ליכא למיחש כדשרי בר' זכריה באיכא בנים אף על פי שאפשר לחלק דהכא שאני שהם מדברים וטוענים זא"ז ור"ל דממ"ש מהו לעשו' בגרושה מסכים לפירש"י דוקא בכהן דבישראל מותר כמו בשבויה וכ"כ שם למעלה ולכן הביאו בגמרא הך ברייתא ולא הביאו ברייתא האחרת היא נדחית כו' דמיירי באשת ישראל כנ"ל ולפ"ד אין ראיה מרש"י. ליקוט. וכ"ה דעת הר"ן אבל ירושלמי פ' הזורק המגרש את אשתו לא תדור עמו באותו חצר ולא באותו מקום אם היה חצר של אשה האיש נדחה מפניה כו' בד"א בזמן שנישאו הא לא נישאו לא ובכהנת אפילו לא נישאו מ' דלא כהרמב"ם והר"ן ונראה שהיא הברייתא דאמר בגמ' ת"ש כו' ודלא כהר"נ שכתב דההי' ברייתא מיירי בישראל ולא נישאת והר"ן כ' שגמ' דידן חולקת על הירושלמי שהרי בגמ' שלנו חילקו בין כהן לאשת ישראל ונישאת ושם השוו:
ובט"ז אבן העזר סימן קיט ס"ק טז: מי שגירש אשתו וכו'. בגמ' פ"ב דכתובות תניא המגרש אשתו לא תנשא בשכונתו לפי שמכירה ברמיזותיו ויבואו לדבר עבירה ואם היה כהן לא תדור עמו במבוי זה היה מעשה ואמרו כפר קטן נידון כשכונה פירש"י אם היה כהן אפילו לא ניסת לא תדור עמו במבוי שמא יבא עליה וכהן אסור בגרושה אבל ישראל כל זמן שלא ניסת תדור בשכונתו עכ"ל נראה מבואר דשכונה גדולה ממבוי ומשו"ה אמר לא תנשא בשכונתו דאם תנשא יש איסור חיוב מיתה החמירו להרחיק אפילו מהשכונה וכל שכן אשת כהן שנתגרשה וניסת אלא דכל שלא ניסת יש חילוק דבישראל תדור בשכונתו ולאו דוקא שכונה דאפילו במבוי שלא תוכל לדור דחד טעמא היא כיון שאין שם אפילו לאו אין חשש שיבא עליה דאם יש להם חשק להדדי הלא יוכל לחזור ולישאנה בהיתר ולא נקט רש"י שתדור בשכונתו אלא לאורויי דאיסור דנקט התנא בשכונתו היינו כשתנשא אבל כל זמן שלא ניסת לא החמירו בשכונתו וה"ה במבוי וזה לא היה בכלל מאמר התנא במה שאסר שכונתו אלא דבגרושת כהן שיש לאו אפילו בלא ניסת חייב להרחיק אלא דאינו צריך להרחיק הרחקה גדולה אלא עד סוף המבוי לחוד והתוס' כתבו אם היה כהן לא תדור (בשכונתו) צ"ל במבוי דכיון דפנויה היא קיל ליה אבל אם ניסת אינו צריך להרחיק אלא כדי שכונה דהיינו ג' בתים דכיון דניסת חמירה ליה אפילו לכהן עכ"ל מבואר דהם ס"ל דשכונה קטנה ממבוי משו"ה בניסת בין גרושת ישראל בין של כהן סגי ליה בהרחקת שכונה אלא דאם לא ניסת דאז יש איסור בכהן והוא לאו וקיל ליה צריך הרחקה טפי אפילו ממבוי ובגרושת ישראל שניסת לשני וגירשה יש לאו על הראשון הוה דינו ככהן ממש: ודעת הרא"ש והטור כדברי רש"י ממש אלא שמו"ח ז"ל כתב דרש"י גרס כפר קטן נידון כמבוי כמ"ש בסמ"ג ומתוך כך פי' דעת רש"י דהשכונה קטן ממבוי בישראל שניסת לא החמירו רק מן השכונה ובכהן אפילו לא ניסת חמור טפי ואסור אפילו במבוי מטעם דמעלה עשו בכהונה ואגב שיטפיה לא דק בזה כלל דאין שייך מעלה בכהונה אלא לענין נישואין שהחמירו מלישא משום מעלת הבנים שיתייחסו לכהונה אבל לחשש זנות ודאי כל שהאיסור חמור טפי בו החמירו טפי וא"כ איך יעלה על הדעת להקל בחשש זנות של אשת איש בישראל מחשש לאו דכהן אלא ודאי זה לא היה ולא נברא ודעת רש"י מבוארת כמו שזכרנו והיא כדעת הרא"ש והטור ממש והרמב"ם כתב וז"ל מי שגירש אשתו מן הנישואין לא תדור עמו בחצר שמא יבואו לידי זנות ואם היה כהן לא תדור עמו במבוי וכפר קטן נידון כמבוי עכ"ל לא גרס הוא ברישא לא תנשא בשכונתו אלא לא תדור בשכונתו ומשמע דס"ל אפילו בגרושת ישראל ולא ניסת צריך הרחקה קצת דשמא יזנה עמה ועכ"פ יש איסור על ביאה בלא קידושין וס"ל להרמב"ם כמו התוס' בזה דמבוי גדול משכונה וקשה למה לא זכר הרמ"ה דין שכונה כלל ונראה לי דהרמב"ם מפרש דהשכונה הנזכרת בגמ' היינו חצר המוקפת ויש בו בתים הרבה וע"כ לא חילק הרמב"ם אלא בין שכונה שהיא חצר למבוי ובכהן אפילו לא ניסת אסור אפילו במבוי וא"כ בישראל שניסת כל שכן שאסור אפילו במבוי ולא הוצרך לכתבו כפר קטן נידון כמבוי פי' אף על פי שיש מבואות הרבה כולם הויין כמבוי אחד דהיינו במקום שאסור במבוי אחד בכהן אסור בכפר אפילו כל המבואות אבל בישראל דאין איסור רק בשכונה מותר אף בכפר ודרך זה יש לפרש גם לפירש"י אף אם נאמר שגירסתו היתה כפר קטן נידון כמבוי כמ"ש בסמ"ג מ"מ הוא שפיר דה"ק שבישראל וניסת אסור בשכונה שהוא חמור מאד ובכהן אסור רק במבוי וחוץ למבוי מותר ובכפר קטן הוה חוץ למבוי כמו במבוי לדין שאסור במבוי ואין מזה הוכחה ששכונה היא קטנה ממבוי דודאי לרש"י השכונה גדולה ממבוי וכמו שכתבנו לעיל וטעם שהחמירו בכפר קטן משום לא שכיחי ביה רבים כנ"ל:
ובפרי חדש אבן העזר סימן קיט סעיף ז ס"ק יז: מי שגירש אשתו וכו'. בסוף פ"ב דכתובות תניא המגרש את אשתו לא תנשא בשכונתו ואם היה כהן לא תדור במבוי אם היה כפר קטן זה היה מעשה ואמרו כפר קטן נידון כשכונה הא דקתני לא תנשא ולא תני לא תתארס יש לומר דלרבותא נקטיה דלא מיבעיא אירוסין שלא תתארס בשכונתו אלא אפילו נישואין דאית לה בעל ובעלה משמרה אף על פי כן לא תנשא ומדקתני לא תנשא בשכונתו שמעינן דקודם שנשאת יכולה לדור בשכונתו וכן מדקתני סיפא אם היה כהן לא תדור במבוי שמעינן דבישראל קודם שנשאת יכולה לדור עמו במבוי ומיהו איכא לספוקי אי שריא לדור עמה בחצר או לא והנה מלשון רש"י שכתב אבל ישראל כל זמן שלא ניסת תדור בשכונתו משמע דוקא שכונה הוא דשרי אבל חצר לא ומהכא משמע נמי דס"ל לרש"י דמבוי גדול משכונה והר"ן הביא ראיה לזה מהא דאמרינן בגמ' היא נדחית מפניו ואם היה חצר שלה הוא נדחה מפניה ותמה ע"ז דחצר מאי עבידתה דהא כשנשאת אפילו בשכונה אחת אין רשאין לדור ובאשת כהן אף על פי שלא נשאת במבוי מיהא מיתסר והכא משמע דלא מיתסר אלא בחצר ומכח זה פי' דברייתא באשת ישראל תיכף שנתגרשה מיירי ומכאן יש ללמוד שאפילו אשת ישראל שנתגרשה ולא נשאת אסור לדור עמה בחצר אלא אם כן היו נזהרים שיהיו אחרים עמהן דומיא דאשתו של ר' זכריה בן הקצב ע"כ ובאמת דראייתו לא מכרעת מידי דנקט חצר ולא נקט מבוי ושכונה משום דלא הוי מידי דשכיחא למהוי להו מבוי ושכונה וכי קתני ואם היה חצר שלה הוא נדחה מפניה לאו דוקא מהחצר אלא כדינו דהיינו מהשכונה או מהמבוי ומ"מ לא הכריע הרב בדין זה והניח בצ"ע לפי שמצא בירושלמי בפרק הזורק דמייתי ברייתא דאבל רבתי סוף פ"ב דמשמע מינה דבלא נשאו אפילו בחצר שרי ואף על פי שהיה אפשר לפרש הירושלמי בע"א דנשאו דקאמר היינו מן הנשואין אבל לא נשאו דהיינו מן האירוסין לא מפני שאין לבו גס בה ובכהנת דחמירא אפילו מן האירוסין לא והכי משמע מדקתני נישאו ולא קתני נשאת והכי מוכח נמי מדקמסיים עלה והארוסה שביהודה כנשואה היא ואם איתא דפי' נישאו כדברי הר"ן היכי קתני והארוסה וכו' מתחילה הו"ל למתני שיש הפרש מן האירוסין לנישואין ולמתני בתר הכי והארוסה והרשב"א בתשובה סי' ר"ט העתיק הירושלמי כגירסא שלנו ומ"מ אף שפשט של הירושלמי הוא שלא כדברי הר"ן מ"מ אין לנו לזוז מפירושו כיון שפי' מוכרח באבל רבתי שהוא מקור דין הירושלמי ולפי זה באמת שנראה מהירושלמי ומהאבל רבתי דאפילו בחצר שרי וכן כתב הר"ן בשם הרמ"ך דכיון דלא נישאת מאי איכפת לן אם תדור בשכונתו הוא לא יעשה איסור בביאתו ע"כ כלומר שלא יעשה איסור דאורייתא דאילו איסור דרבנן אפילו על יחוד דפנויה גזרו כל שכן על ביאה ואין דינו מחוור דאי לדעת הרמב"ם משמע דכל אשה שנבעלה ברצונה בלי פיתוי מיקריא קדשה ולוקה עליה מלאו דלא תהיה קדשה וכן לדעת הרמב"ן בהשגותיו לס"ה בשורש חמישי איכא איסורא דאורייתא מדאיתא בפרק הבא על יבמתו מתוך שהוא בא על נשים הרבה ואינו יודע על איזו מהן בא וכן היא שקבלה מאנשים הרבה נמצא אח נושא אחותו וע"ז נאמר ומלאה הארץ זמה וגם המ"מ סבור בפ"א מהל' אישות דהבא על האשה שלא לשם אישות עובר בעשה דרחמנא אמר כי יקח איש אשה ובעלה והיתה לו לאשה כשירצה לבא עליה יהיה באישות ע"כ וכיון שהוכחנו דבביאת פנוייה איכא איסור דאורייתא והרמב"ם שהעתיק המחבר לשונו הכי גריס בש"ס דמי שגירש אשתו מן הנישואין לא תדור עמו בחצר וזה דעת רוב הפוסקים לאסור בחצר הכי נקטינן ומיהו במה שהתיר הר"ן בשמירת אחרים דומיא דאשתו של ר' זכריה בן הקצב הריב"ש בתשובות בסי' ש"ס חולק בזה וס"ל דדוקא בשבויה הקילו ולא בשאר איסורין ולפום מאי דכתבו דאיסור פנויה הוא מן התורה יש להורות כדברי הריב"ש דשאני שבויה דהויא חששא בעלמא ועוד דמנוולה נפשא גבי שבאי ורגלים לדבר שלא נטמאת וכדאיתא בפ"ק דקידושין אבל גבי פנויה דאיכא ודאי איסור דאורייתא לא הקילו בחצר אחת אפילו ע"י שמירת אחרים ומ"מ אף לדעת הרמב"ם אין מנדין אותן בשביל שדרין בחצר אחת דשאני כשבאין לדין ביחד שנושאין ונותנין זה עם זה ועל ידי זה יבא לזנות אבל היכא דליכא אלא דירה בעלמא ולא חזינן בהו שום פריצותא אין מנדין אותן ודע שנחלקו הראשונים אי שכונה גדול ממבוי ודעת הרא"ש והטור דשכונה גדול ממבוי וכן הכריע הר"ן מדקתני כפר קטן נדון כשכונה ואי שכונה קטנה ממבוי אמאי וכי יש כפר שלא יהא גדול כמבוי אלא ודאי שכונה משכא טפי ומשו"ה כל שנשאת דחמיר איסורא מרחקינן לה אפילו מכל השכונה וכשלא נשאת לגבי כהן לא מרחקינן לה אלא ממבוי מדברי רש"י משמע דמבוי גדול משכונה וכדכתיב' לעיל משום דשכונת ש"ס אינו אלא ג' בתים וכדאיתא בפ"ק דעכו"ם וכן בפ"ק דגיטין גבי ההוא דרב ששת דמצריך משכונה לשכונה פירש"י דסתם שכונה אינה אלא ג' בתים והכי משמע התם וכן כתב המ"מ וזה דעת התוס' שכתבו ואם היה כהן לא תדור עמו במבוי דכיון דפנויה היא קיל ליה אבל אם נשאת אין צריך להרחיק אלא כדי שכונה דהיינו ג' בתים ע"כ והכרעת הר"ן אינה הכרעה משום דאינהו גרסי בש"ס וכפר קטן נדון כמבוי וכן מבואר בפסקי תוס' ומסתייעא הדין סברא מהא דאיתא בפ"ק דסוטה דכשמוליכין הסוטה לידון מוסרין לבעלה שני ת"ח שמא יבא עליה בדרך ר"י אומר בעלה נאמן עליה ובגמ' תניא ר"י אומר בעלה נאמן מק"ו ומה נדה שהיא בכרת בעלה נאמן עליה סוטה שהיא בלאו לא כ"ש ורבנן היא הנותנת נדה דכרת חמירא ליה ומהימן סוטה דלאו לא חמירא ליה ולא מהימן וקיי"ל כרבנן וא"כ כל כמה דקיל טפי מחמרינן עליה בהרחקה כסברת התוס': ומ"ש ההגה ואם נשאת לאחר אפילו בישראל לא תדור עמו במבוי. לכאורה יש לדקדק עליו דאי ס"ל דמבוי גדול משכונה מנ"ל לאסור במבוי הא בברייתא לא קתני אלא לא תנשא בשכונתו מכלל דבמבוי שרי ואי ס"ל דשכונה גדול ממבוי לישמעינן רבותא דאפילו בשכונה לא תדור עמו וי"ל דס"ל להגה גירסת הרמב"ם עיקר וכמו שפסק המחבר וכיון שכתב דכפר קטן נדון כמבוי מסתמא מבוי גדול משכונה וכיון דס"ל להרא"ש והטור דבמאי דחמיר טפי מרחקינן טפי ומשו"ה נקטה להחמיר במבוי ולא רצה לפסוק כחומרת הרא"ש נמי דלא סגי ליה במבוי אלא נקט מילתא מציעתא:
אתר האינטרנט "דעת – יהדות באור החסידות והקבלה" מרכז מאגר תוכן עצום של נושאים שונים: חינוך, זוגיות, שלום בית, משמעות החיים , מודעות עצמית, מעגל השנה ועוד.. התוכן שבאתר מרוכז ברובו משיעורי הרב יצחק ערד – ראש ישיבת דעת וראש מכון דעת ותבונה – לימודי אימון וטיפול יהודי. מרכז דעת נותן שרות של יעוץ הלכתי, השקפתי ומשפחתי, על פי התורה והחסידות, לרבני ודייני קהילות ולאנשים פרטיים בארץ ובתפוצות. התשובות נענות על ידי צוות המשיבים של מרכז דעת. חלק מהתשובות מתפרסמות באתר זו במדור שאלות ותשובות.