שאלות בתניא וחסידות

ב"ה

1. מעשה המצוה נקרא לבוש גם כאשר זה ללא כוונה, כי גם 'המעשה' הוא אחד מהלבושים ולא רק הדיבור והמחשבה. אמנם חסר בשלימות המצוה, אך אין זה מבטל את ענין המעשה עצמו. גילוי והשראת השכינה, שזה ענין יותר של 'גילוי אור' באמת תלוי בכוונה, וכפי שמוסבר בתניא בפרק טז, ובפרקים נוספים.

2) כל ישראל יזכו לתחיית המתים, וזה יהיה גילוי עצמי, שיהיה בשווה לכולם.

אך כדאי לעיין באיגרת זו בה מוסברים כמה עניינים בקשר לזה:

https://chabadlibrary.org/books/admur/ig/1/85.htm

3) חלק מחובת ההשתדלות היא ללכת לרופא מומחה בתחומו. ניתנה רשות לרופא לרפאות ואין זה תלוי אם הוא ירא שמים או לא. וכן ראינו אצל גדולי ישראל שגם רופאים שאינם שומרי מצוות היו מטפלים בהם. אך על יהודי ההולך לרופא מוטלת החובה לחזק ביטחונו בה' ולדעת שהרופא הוא רק כלי ולבוש. אם הרופא יראש שמים זה בהחלט יתרון, אבל אם הברירה היא מוחה בתחומו – הרי צריך להעדיף את המומחה. כמובן אם מתעורר שאלה הלכתית וכדומה, צריך להתייעץ עם רב.

4) השלימות היא שעצמות ה' יהיה גלוי. היינו שהשלימות היא גם גילוי של עצמות ה' וגם שזה יהיה חדור בגילויים האלוקיים. המעשה של המצוות ממשיך את העצמות, אך הכוונה של המצוות פועלת שהעצם יהיה לא רק בהעלם אלא גם בגלוי.

אם כן, העיקר אמנם זה המעשה, כי הוא הממשיך העצם, אך אין זה סותר את החשיבות לכוות המצוות כדי שהעצם יהיה בגילוי.

צריך לזכור עוד נקודה, שגם כאשר חסרה בכוונת המצוות, ואפילו נעשה שלא לשמה, הרי התוף והפנימיות של זה – היא כוונה אמיתית של היהודי, וכביאור הידוע בחסידות על לעולם יעסוק אדם שלא לשמה שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה, שהתוך והפנימיות גם של הלא לשמה זה לשמה.