שלום וברכה, באמת נושא זה הוא רחב מאוד, וצריכים לשים עליו את הדעת, אבל במאמר שלפנינו ננסה לסקור בכללות את התשובה לזה.
בכל הנושא של ראיית הרע אצל השני, יש מאמרים שלכאורה סותרים זה את זה.
מצד אחד ישנו מאמר של הבעל שם טוב, כפי שהזכרת בשאלתך, שאומר שכאשר אדם רואה רע בזולתו הרי זו הוכחה שדוגמת אותו הרע נמצא גם בו. כמו אדם המביט במראה – "אם פניו נקיים אינו רואה במראה שום דופי" אבל אם הוא רואה לכלוך וכתם בראי הרי זה משום ש"פניו מטונפין".
אל מול מאמר זה ישנו הפסוק בתורה שאומר "הוכח תוכיח את עמיתך" וכפי שמבארת אותו הגמרא במסכת בבא מציעא לא, א "הוכח תוכיח את עמיתך ואפילו מאה פעמים".
ובעצם נשאלת השאלה כיצד לתווך בין שתי גישות אלו. מצד אחד אומרים לאדם שזה שזימנו לו לראות רע בזולתו זה אומר שעליו לתקן רע כזה שנמצא גם אצלו, ומאידך הרי לכאורה יתכן שזה שזימנו לאלו מן השמים לראות את הרע אצל זולתו זה לצורך שהוא יוכיח אותו ויעזור לו לתקן את מעשיו. ומנין ההכרח למאמרו של הבעל שם טוב שהוראה רע בזולתו זה לצורך תיקונו של עצמו.
שאלה זו מביאה אותנו להנחת יסוד חשובה שישנם שני סוגים שונים ואופנים שונים של צורת התייחסות לרע שרואים אצל הזולת. באחת מהן ראיית הרע תהיה אכן לתועלת הזולת ובשניה יאמרו לאדם כי הסיבה שראה את הרע זה בשביל לחפש את הרע שקיים בו בדוגמת אותו הדבר. וכפי שנבאר עוד בהמשך.
את ההבדל בין שתי הגישות בסיבת ראיית הרע או במילים אחרות – איך לקרוא את הרע שרואים אצל הזולת נוכל לבסס גם מאופן כתיבת הרע התורה, דהיינו כיצד התורה מספרת לנו על דברים שליליים וגם מכאן נוכל ללמוד יסודות חשוב לעניין שלנו.
הגמרא במסכת פסחים דף ג, א אומרת "לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו שהרי עיקם הכתוב שמונה אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו, שנאמר מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה".
מאמר זה בגמרא נסוב על הפסוק המספר את סיפור כניסת נוח אל התיבה כאשר לוקח איתו גם את בעלי החיים, ושם נאמר – בראשית פרק ז' פסוק ח' "מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה". במקום שהתורה תאמר בקצרה – מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה הטמאה – היא הוסיפה שמונה אותיות ולו בגלל לא להזכיר בכתוב את המילה הטמאה.
על כך הגמרא מקשה מפסוקים רבים בתורה שכן נאמר בהם הלשון "טמא". המילה טמא מופיעה בתורה יותר ממאה פעמים. ומדוע בסיפור נוח התורה לא יכלה לומר פשוט "ומן הבהמה הטמאה".
שאלה זו מביאה אותנו שוב לעניין שישנם מצבים שונים שבאחד אין לומר טמא ובשני כן. ובמילים אחרות- שתי התייחסויות שונות למצב של טומאה וחיסרון. מה שישפוך לנו אור גם על הסוגיא שפתחנו בה.
מעיון בפסוקי התורה נגלה כי ההבדל הינו פשוט. כאשר התורה אומרת פסק הלכה האם דבר מסוים טמא או טהור אזי היא תאמר ותשתמש במילה טמא. במקרה זה התורה תעדיף לדבר ברור גם הלשון "לא נקיה".
מה שאין כן כאשר מדובר אודות סיפורי התורה שם התורה תעדיף לדבר בלשון נקיה גם אם בשביל זה היא תצטרך להאריך בלשונה כמו בדוגמה שלנו "ומן הבהמה אשר איננה טהורה". (זאת הסיבה שהגמרא שם לא מקשה מיד מהשורש טמא שבתורה כי אכן בכמעט כל הפעמים הוא מופיע בענין של פסק הלכה ומכך אין קושיא לפי ביאור זה וקושייית הגמרא שהובאה לעיל מתייחסת לפעמים הבודדות שהתורה משתמשת בלשון טמא גם ביחס לסיפור (עיין בביאור בליקוטי שיחות חלק י' שיחה ב לפרשת נח)).
מכאן למדנו יסוד חשוב מאוד שישנו הבדל כאשר מתייחסים לרע או לטומאה של אדם בין הצורך לפסוק הלכה שאכן אז יש לדבר בלשון ברורה לבין החלק הסיפורי של הטומאה שאז יש לדבר בלשון נקיה ככל הניתן.
כדוגמא לכך ניתן להביא את הפסוק בדברים כג יא "כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור . . ויצא אל מחוץ למחנה". מכיון שכאן הפסוק לא קובע את דינו של האדם שהוא טמא אלא רק שעליו לצאת מחוץ למחנה העדיף הפסוק לכתוב בלשון נקיה הגם שהיא ארוכה יותר.
מהבדל זה שקשור עם ענין הדיבור בלשון נקיה אנו יכולים להשליך לעניינו בקשר לאופני ראיית הרע שקיים אצל הזולת.
נביא את דרבי של הרבי בנושא זה – "כאשר שומע שאיש מישראל עשה דבר בלתי הגון ח"ו, החובה בזה "לראות" את "ההלכה למעשה" שבהענין; דהיינו (רק) מה שנוגע לזה שהוא (הרואה) צריך לעשות – לתקן. להוכיח אותו (כמובן, בדרכי נועם ובאופן הרצוי) ולהחזירו למוטב ; עכ"פ זה צריך להיות עיקר הראי'.
אמנם, אם בעת ששומע מהלא טוב של זולתו הרי הוא "רואה" לא את ההוראה למעשה המכוונת לו, אלא שהוא "רואה" את רעתו של חבירו (עכ"פ – זה מודגש אצלו) – ז.א. שמרגיש (לא הנחיצות מצדו לתקנו, כ"א) איך שיש מציאות רע בזולתו – ה"ז ראי' מוכחת ש"פניו מטונפין", שלא טוב שרואה בזולתו הוא "ראי'" של הלא טוב שלו."
מדברים אלו עולה ברור כי ישנה הבחנה ברורה בין ראיית הרע אצל המחונך כאשר כל ההתמקדות היא רק במה המחנך יכול להועיל לפתרון הבעיה. דהיינו שהוא רואה רק את החלק שעליו לתקן וביכולתו לעזור. בשונה מהאפשרות השניה בה האדם רואה אצל הזולת סיפור בפני עצמו.
האם בראיית הרע מודגשת רעתו של חבירו או שמודגש התיקון שיכול לסייע לזולתו.
הבדל זה יסביר לנו את הסתירה שהבאנו לעיל בין מאמר הבעל שם טוב שהזולת הינו כמו מראה לבין האפשרות השניה של הוכח תוכיח והסיוע לזולת.
כאשר האדם רואה את החלק שלו בסיוע לזולתו אזי אכן זו מצווה חשובה של סיוע לזולת אך כאשר אדם רואה סיפור דברים של רע הקיים בזולת, מכיון שזו גישה לא טובה ולא נכונה לכן אומרים לו שעליו לבדוק היכן קיים רע זה גם אצלו.
במילים אחרות – זה שמראים לאדם מלמעלה שיש בחבירו ענין שזקוק לתיקון זה הוראה עבורו שהוא צריך לסייע בתיקון הדבר ואילו אם זימנו לו מלמעלה לראות את הרע הרי זו הוכחה שעליו למצוא מה לתקן בעצמו, אחרת הרע של זולתו לא היה מודגש אצלו.
