נושא: הלכה

רכיבה על סוס בשבת ע"י גוי

משפחה הנמצאת למשך כמה שבועות ב'כפר נופש', וישנו שם 'חוות סוסים', האם מותר לתת לילד לרכב בשבת על סוס לשם שעשוע, כאשר גוי מרכיבו על הסוס?

גם אם אינו רוכב בעצמו (שאין לכאורה את החשש 'שמא יחתוך זמורה'), מכל מקום עדיין אין לרכב, משום שעצם השימוש בבעלי חיים – אסורה בשבת.

מקורות

שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן שה סעיף יח: אין רוכבין ע"ג בהמה ולא נתלים עליה, ואפי' בצדה אסור להשתמש; אבל צדי צדדין, כגון שדבר אחד מונח על צדה והוא משתמש בו, מותר; ואם עלה עליה, אפי' במזיד, ירד משום צער ב"ח; ומטעם זה פורקין משאוי שעליה; כיצד עושה, מכניס ראשו תחת המשאוי ומסלקו לצד אחר והוא נופל מאליו. הגה: ואסור לישב על קרון שהא"י מנהיגו בשבת, משום שמשתמש בבהמה; גם שלא יחתוך זמורה. (תוס' והרא"ש ר"פ מי שהוציאוהו ומרדכי פ"ק דשבת והגהות עירובין וב"י בשם סמ"ג).

משנה ברורה סימן שה ס"ק סא: אין רוכבין וכו' – גזירה שמא יחתוך זמורה מן המחובר כדי להנהיגה דחייב ע"ז משום תולש דהוא תולדה דקוצר:

עולת שבת סימן שה ס"ק טו: אין רוכבין על גבי בהמה. הטעם מפרש בגמרא [ביצה לו ע"ב] משום גזירה שמא יחתוך זמורה והוא אב מלאכה דאסור מדאורייתא, וכתב הרא"ש [שם סי' ב] בירושלמי [שם פ"ה ה"ב] מפרש הטעם מפני שהוא מצווה על שביתת בהמתו. ואין להקשות הא קיימא לן דהחי נושא את עצמו, מכל מקום כיון שהבהמה מצטערת ברכיבתו עליה הרי הוא עובר על שביתתה כשרוכב עליה. אבל הטעם של הגמרא דידן עיקר. ויש הרבה נפקא מינה בין אלו טעמים, וחד מנהון, למאן דסבירא ליה דאין אנו מוזהרין על שביתת בהמה ביום טוב הרי לפי הטעם של הירושלמי אין איסור כלל לרכוב על גבי בהמה ביום טוב, אבל לפי הטעם של הגמרא דידן גם ביום טוב אסור, ואפשר דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, ונקטינן כחומרות שני הטעמים. ובדרשות מהרי"ל [מנהגים שבת אות לג] נסתפק אם שנים מותרים לרכוב על גבי בהמה כמו שמותר בשנים לקרות לאור הנר, ונראה דלא דמי, דהטיית הנר סגי בחד וליכא למיחש שיטו שניהם ביחד, אבל כאן בחתיכת הזמורה יש לחוש שיחתכו הזמורה ביחד ושניהם ישכחו שהוא שבת:

משנה ברורה סימן שה ס"ק סב: ולא נתלים עליה – דכל שמוש בבעלי חיים כללו בכלל רכיבה ואסרו ואפילו במקום דליכא למיחש שמא יחתוך זמורה כגון במדבר דליכא זמורה או לשפשף את התינוק על גב הבהמה כדי לשעשע אותו ג"כ אסור דלא פלוג רבנן במילתייהו:

פרי מגדים אורח חיים אשל אברהם סימן שה ס"ק ח: על צדה. עיין מ"א. על צד אותו דבר המונח בצדה, הא להשתמש על אותו דבר על גבו אסור, כמו שכתוב בהג"ה דאסור לישב בעגלה, דהוה צדדי הבהמה ואסור. ואי"ה באות יו"ד אבאר:

משנה ברורה סימן שה ס"ק סג: והוא משתמש בו – היינו שסומך את עצמו בצד אותו דבר אבל אם משתמש על גב אותו דבר המונח על צדה הרי הוא כמשתמש על צדה ממש וכמו שכתב בהג"ה לקמן לענין קרון עי"ש במ"ב:

משנה ברורה סימן שה ס"ק סד: אפילו במזיד ירד – ולא כמו גבי אילן דאם עלה במזיד קי"ל לקמן בסימן של"ו ס"א דלא ירד עד מו"ש משום קנסא הכא ירד משום צער בעלי חיים:

עולת שבת סימן שה ס"ק טז: ואסור לישב על קרון. וזה לשון הרא"ש בפרק מי שהוציאוהו [עירובין פ"ד סי' ג], ועוד היה אומר רשב"ם דאפילו היה ישראל יושב בקרון בשעה שהגוי מוליכו חוץ לתחום ליכא שום איסורא בזה, אלא שיש לאסור מטעם אחר שמא יפגעו בו לסטים או שמא ירד מן הקרון ואין לו אלא ארבע אמות, מיהו נראה דאיכא איסורא כיון דבהמה נוהגת הקרון דאסור להשתמש בבעלי חיים, וגבי כלאים תנינן [כלאים פ"ח מ"ג] היושב בקרון סופג את הארבעים כאילו רוכב על גבי בהמה. ומשמע דלית להו משום שמא יחתוך זמורה כיון דמיירי דהגוי מנהיג הבהמות, וכדעת מהרי"ק בשורש מ"ה [ענף ב] דכתב דאם הגוי מנהיג הבהמה ליכא למיחש משום שמא יחתוך, ולפי זה אינו נכון מ"ש הרב גם משום שמא יחתוך זמורה, דאם הגוי מנהיגו ליכא משום חשש זה. ונראה דהא דכתב הרשב"ם דאם היה ישראל יושב בקרון מערב שבת אי לאו האי טעמא דאסור משום תשמיש בעלי חיים, היה נראה להתיר גם לכנוס לכתחלה בשבת, וכן כתב הרלב"ח [סי' כח], ונפקא מינה בזה אם בורחים בשבת מחמת סכנת נפשות, טוב לישב בקרון אם הוא גבוה עשרה טפחים מלילך ברגליו, דישיבת הקרון אין בו רק משום איסורא דרבנן, אבל אם מהלך ברגליו יש חשש איסור דאורייתא למאן דסבירא ליה דתחומין מדאורייתא, וכל שכן אם נושא כסף וזהב אצלו דעדיף יותר לישב בקרון מלילך ברגליו, ונראה דאם הקרון אינו גבוה עשרה טפחים איכא משום איסור תחומין, וכן כתב הרלב"ח סימן כ"ח:

משנה ברורה סימן שה ס"ק סו: שהא"י מנהיגו – דאם ישראל בעצמו מנהיגו יש בלא"ה איסור תורה משום מחמר:

משנה ברורה סימן שה ס"ק סז: שמשתמש בבהמה – ולא נקרא צדי צדדין מפני שהעגלה מחוברת בצדי הבהמה כיון שהוא משתמש ע"ג העגלה ודינו כמו על צדי הבהמה ממש וכנ"ל בס"ק ס"ג וגם להשתמש על דף היוצא חוץ לעגלה מאחוריה ג"כ אסור ולא מקרי צדי צדדין דהכל כלי אחד הוא:

מגן אברהם סימן שה ס"ק י: שמשתמש בבהמה. אף ע"ג דה"ל צידי צדדין שאני התם דאין משתמש בבהמה כלום אבל הכא משתמש בבהמה שהבהמה מוליכתו וא"כ אפי' אי לא הוי לן למיחש שמא יחתוך זמורה אסור לשמש בב"ח דאסרו חכמים אפילו במקום דליכ' למיחש שיחתוך זמורה כדאיתא פכ"ד דשבת דאפי' לשפשף תינוק בצדה אסור ועוד דשמא יחתוך זמורה להנהיגה אבל בתוס' כתבו דכולה חדא גזירה דאסרו להשתמש בב"ח גזירה שמא יחתוך זמורה וכ"כ רש"י בשבת דף קכ"ד ומשמע בתוס' ורא"ש דאין איסור במה שהעכו"ם מוליכו חוץ לתחום דאיהו לאו מידי עביד, וכ"כ מהרי"ק שורש מ"ו אבל ר"ל חביב סי' כ"ח כתב שהרא"ש כ"כ לחלוק על הרשב"ם אף בתוך התחום אבל באמת חוץ לתחום אסור משום תחומין וראיה מספינה דאסור וכמ"ש סי' רמ"ח ועסי' ת"ה ס"ז עמ"ש סי' רס"ו ס"ב ובס' ט"א כתוב שהדף היוצא מהעגלה הוי צידי צדדין ונ"ל דא"כ נימא ג"כ דהעץ הארוך הוי צדדין והעגלה הוי צידי צדדין אלא ע"כ התוס' והרא"ש וסמ"ג ס"ל דהכל כלי אחד הוא ומקרי צדדין עבהגמ"ר פ"ק דעירובין:

ביאור הלכה סימן שה סעיף יח ד"ה גם שמא יחתוך זמורה – בתוספות רפ"ד דעירובין לא כתבו גם דחד טעמא הוא כמ"ש בפ"ה דיו"ט וצ"ל דה"ק דאף להאומרים דאין כאן שמא יחתוך זמורה כיון שהא"י מנהיגו אסור משום שמשתמש דלא פלוג ועוד דזה שמא יחתוך ג"כ שייך כאן: