נושא: הלכה

רחיצה בערב שבת לנכד שמתאבל

בן שנוהג מקצת מנהגי אבילות – מחמת שאביו יושב שבעה (כפי שהוא הדין), האם מותר לו לרחוץ לכבוד שבת?

לכאורה לא כדאי להתרחץ, אך מותר לו 'לטבול' לכבוד שבת – באם נוהג כן תמיד.

מקורות

ראה בשולחן ערוך יורה דעה הלכות אבילות סימן שעד סעיף ו: כל מי שמתאבל עליו, מתאבל עמו אם מת לו מת. ודוקא בעודו בפניו, אבל שלא בפניו אין צריך לנהוג אבילות; חוץ מאשתו, שאע"פ שמתאבל עליה אינו מתאבל עמה אלא על אביה או על אמה משום כבוד חמיו וחמותו, אבל על אחיה ואחותה או בנה ובתה מאיש אחר, אינו מתאבל עמה. ומ"מ אינו יכול לכופה להתקשט, אבל יכולה למזוג לו הכוס ולהציע לו המטה ולרחוץ פניו ידיו ורגליו. וכן היא אינה מתאבלת עמו, אלא כשמתו חמיה או חמותה, אבל שאר קרוביו שמתו, אינה מתאבלת עמו. הגה: וי"א דהאידנא נוהגין להקל באבלות זה של המתאבלים עמו, דאין זה אלא משום כבוד המתאבלים, ועכשיו נהגו כולם למחול. וכן נוהגין האידנא שלא להתאבל כלל עם המתאבלים (טור בשם הרא"ש והוא בפ' א"מ ורמב"ן בת"ה והגמי"י פ"א), וכל המחמיר בזה אינו אלא מן המתמיהים (הגהות מיימוני פ"ב). ומ"מ נהגו שכל קרובי המת, הפסולין לו לעדות, מראין קצת אבילות בעצמן כל שבוע הראשונה, דהיינו עד אחר שבת הראשון, שאינן רוחצים ואין משנים קצת בגדיהם כמו בשאר שבת (גדולי אוסטרייך נהגו כן). ויש מקומות שנהגו עוד להחמיר בעניינים אחרים, והעיקר כמו שכתבתי. וכל זה בשמועה קרובה, או שהיה אצל המיתה; אבל בשמועה רחוקה, אין לאבילות זה מקום כלל (תמצא הכל מבואר בת"ה סימן רנ"א). מי שרוצה להחמיר על עצמו להתאבל על מי שאינו צריך, או ללבוש שחורים על קרובו, אין מוחין בידו (הרא"ש כלל כ"ז).

ובפתחי תשובה יורה דעה סימן שעד ס"ק ג: חמיו וחמותו עיין (בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סי' קע"ה) שכתב במי שמת אשת אביו בחיי אביו דצריך לנהוג מקצת אבילות עד מוצאי שבת הראשון דאם משום כבוד חמיו וחמותו מראין אבילות דאינו אלא סמך בעלמא מכ"ש כבוד אשת אביו שהוא מן התורה מאת אביך ובדקדוק גדול נקטו הרמב"ם וש"ע לקמן ס"ז אבל על קורבא דקידושין שלהם כגון כו' והשמיטו אשת אביו ובעל אמו וחמיו וחמותו כי אלו אף על פי שהמה מפאת קורבה דקדושין מ"מ מתאבל עליהם משום שהוא חייב בכבודם ע"ש:

ובביאור הגר"א יורה דעה סימן שעד ס"ק ז: וכן היא כו' אבל כו'. מדקאמר חמיה וחמותה:

וכן היא כו'. מדקאמר וכן היא שמת כו' אבל י"ח ממש"ש לא אמרו לכבוד אשתו (אלא חמיו וחמותו) ול"ק ג"כ ולא אמרו לכבוד בעלה (אלא חמיה וחמותה) וכן תניא בירושלמי להדיא הרי שמת חמיו או חמותו (או א' מקרובי אשתו. כ"ה הגירסא שלנו בהירושלמי והיא הברייתא דא"ר ולפ"ז י"ל דשמואל משבש גם הסיפא ורישא נקט וה"ה לסיפא. ודברי הרמב"ן לפי גירסתו) אינו כופה לא לכחול ולא לפקוס אלא נוהג עמה כדרך שהיא נוהגת וכן היא שמת חמיה או חמותה או א' מקרובי בעלה אינה כוחלת ולא פוקסת אלא נוהגת עמו כדרך שהוא נוהג שמואל אמר ל"ש אלא חמיו וחמותו הא בשאר כל הקרובים לא וכן בא"ר (פי"א) אלא דשם קתני גם קרובי אשתו ומשובשת היא או י"ל דקתני משום זה דאינו יכול לכופה:

ובש"ך יורה דעה סימן שעד ס"ק ה: אינו אלא מן המתמיהים. ואינו כמכבד האבלים אלא כלועג להם, שם בהגמ"ר ואף על גב דמי שרוצה להחמיר ולהתאבל על מי שאינו צריך הרשות בידו וכמ"ש הרב בסוף ההג"ה היינו דוקא כשמתאבל לגמרי כדין אבילות אבל כשאינו מתאבל אלא לפניו הוי כלועג לאבל, נ"ל:

ובביאור הגר"א יורה דעה סימן שעד ס"ק ח: ומ"מ נהגו כו'. אבל מדינא חייב בכל אבלות שבעה ושלשים וכנ"ל כדרך שהיא נוהגת כו' וכן בגמ' דקאמר (סבר למיתב עליה שבעה ושלשים כו') צודנייתא קבעית כו'. תה"א (ע"כ):

ובפתחי תשובה יורה דעה סימן שעד ס"ק ד: נהגו שכל קרובי המת עי' בשו"ת אדני פז סי' י"א שכתב במי שמת לו קרוב מפסולי עדות במקום אחר ויש לו מתאבלין פה שאין יודעים מזה עדיין שאין צריך לשנות בגדיו כפי המנהג בשבת ראשונה כיון דעיקר מנהג זה הוא משום כבוד המתאבלים וכן משמע ברמ"א דכתב משום כבוד המתאבלים עמו א"כ הכא דאינם מתאבלים פשיטא דפטור ואפילו איסור יש משום זלזול כבוד שבת ע"ש. ולי נראה דמ"ש רמ"א ומ"מ נהגו מיירי אפילו באין כאן קרובים המתאבלים וכן מבואר בד"מ ע"ש א"כ צריך לשנות בגדיו:

ובש"ך יורה דעה סימן שעד ס"ק ו: הפסולים לו לעדות כו'. עיין בח"מ סי' ל"ג איזהו פסולין לעדות ומ"מ נראה דדוקא פסולי עדות מחמת קורבה דשאר ולא פסולי עדות מחמת קורבה דקידושין כדלקמן בסעיף שאח"ז והכי נהוג שאינם רוחצים כי אם בפושרים גמורים, ת"ה שם:

ובפתחי תשובה יורה דעה סימן שעד ס"ק ה: שבוע הראשונה עיין (בתשו' אא"ז פנים מאירות ח"ב סי' מ') דאם אירע רגל שמבטל גזרת שבעה אז הקרובים שחייבים מדינא להתאבל ישנו קצת בגדיהם אבל אותן שאינם חייבים אלא משום כבוד פטורים ע"ש:

ובש"ך יורה דעה סימן שעד ס"ק ז: דהיינו עד אחר שבת הראשון. הן סמוך הן מופלג וכ' הב"ח דכ"ש דאסור לילך לסעודת מצוה כגון ברית מילה עד מוצאי שבת ע"ש ובתשו' משאת בנימין סי' פ"ג כ' וז"ל קרובי המת שאינן חייבים להתאבל ומ"מ מראין קצת סימני אבילות ראיתי מקומות חלוקים בזה יש מקומות שנוהגין רק פסולי עדות למת מראין אבילות אבל הכשרים לעדות אין מראין אבילות כלל ויש מקומות שאפי' שלישי ברביעי מראין אבילות והיכא דנהוג נהוג והיכא דלא נהוג נראה דאין להראות אבילות רק הפסולים לעדות וכדעת תרומת הדשן סימן רצ"ח מ"מ נראה דאין כל הקרובים שוים לזה אלא קרוב קרוב קודם ואותם קרובים שמן הדין היו חייבים להתאבל ממש כדאמרינן כל שאתה מתאבל עליו אתה מתאבל עמו אף ע"ג דהאידנא לא נהיגין הכי מ"מ באבילות ממש צריכין להראות אבילות ביום המית' או ביום השמוע' אם הוא תוך ל' עד מוצאי שבת הא' ואין להחליף מבגדי חול לבגדי שבת וגם אין לרחוץ בחמין גם לא לחוף הראש רק בצונן או במים פושרין גם אין לאכול חוץ לביתו לא בסעודת מצוה ולא בסעודת מריעות אבל כתונת לבן אין למנוע לכבוד שבת גם אין לשנות את מקומם בב"ה אבל במו"ש מותר בכל דבר בין אם הוא מופלג או סמוך ואתן הקרובים שמן הדין אין מתאבלין אין להחמיר עליהן ברחיצת חמין וחפיפת הראש ולא בחילוף בגדי שבת כל כך ודי להם בבגד העליון של חול ושלא לאכול חוץ לבית וכ"ש אותן מקומות שנהגו דאפילו הכשרים לעדות מראי' קצת אבילות שאין להחמיר כל כך עכ"ל ומ"ש להתיר ברחיצת חמין וחפיפת הראש באותן קרובים שאין מתאבלים עם מי שמתאבל עמהן אין נראה כן מדברי ת"ה והרב דהא אוסרי' ברחיצ' על קרובי המת הפסולים לעדות דהיינו שני בשני אף על גב שאין מתאבלין גם מ"ש להחמיר שאין להחליף כלל מבגדי חול לשבת כאותן שמתאבלין אין נראה כן מדבריהם אלא משנים רק קצת מבגדיהן ומ"מ נראה דהולכים בדברים אלו אחר המנהג:

ובט"ז יורה דעה סימן שעד ס"ק ב: עד אחר שבת הראשון. כתב מו"ח ז"ל כ"ש שאין נכנסין לסעודה אפילו לסעודת מצוה עד מוצ"ש ובספר משאת בנימין כ' שיש להחמיר עוד שלא לחוף הראש בחמין אותו ערב שבת:

ובפתחי תשובה יורה דעה סימן שעד ס"ק ו: קצת בגדיהם עבה"ט סק"ו בשם ש"ך מה שהשיג על המ"ב שכתב שאין להחליף כלל מבגדי חול לשבת באותן שמתאבלין ועיין בדגמ"ר שהסכים עם המ"ב וכתב שגם בדברי הרמ"א ז"ל יש ט"ס (שבתה"ד) ובד"מ כתוב וגם לא יחליפו בגדיהם כו' ע"ש: