כדי להבין זאת, צריכים להקדים תחילה בקצרה, שורש החיוב של קשירת הציצית, מי הוא הרשאי לעשות זאת, ומי אינו רשאי, ולפי זה נוכל לראות גם כן מהו הדין בנידון דידן.
בשולחן ערוך אורח חיים הלכות ציצית, מבאר הרב המחבר שציצית שעשאן אינו יהודי פסולה, דכתיב: דבר אל בני ישראל (במדבר טו, לח) לאפוקי א"י, והאשה כשרה לעשותן.
והגיה על זה הרמ"א, שיש מחמירים להצריך אנשים שיעשו אותן, וטוב לעשות כן לכתחלה.
ובמקורו וטעמו של דין זה, הנה מביא ע"ז הט"ז על מה שכתב השולחן ערוך שהאשה כשרה לעשותן. שבעצם בזה בא הרב המחבר לאפוקי מר"ת שפוסל נשים לעשיית ציצית כמו בתפילין בסי' ל"ט דאמרינן כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה כו' דלא ס"ל כן אלא שאני תפילין דכתיב בהו וקשרתם וכתבתם: והא דנשים שלנו טוות ציצית זה מותר אפי' לר"ת ודוקא אתליה בבגד הוא דקפיד כדאי' בסמוך וזה מילתא אחריתא כנ"ל.
בפוסקים מצינו התייחסיות נוספות לכל זה, וכמו מה שמביא העטרת צבי, שגם הוא כותב את דבריו על השולחן ערוך, שמה שכתב שאשה כשרה לעשותו. הנה טעמו של זה הוא דבכלל בני ישראל הן, ולא אמרינן כל שאינו בלבישה אינו בעשייה, כמו שאמרינן גבי תפילין [סי' לט ס"א] כל שישנו בקשירה ישנו בעשייה, לפי שהתם גלי קרא דכתיב וקשרתם וכתבתם, ואמרינן היכי דגלי גלי והיכי דלא גלי לא גלי.
כי ישנו מה שאנו אומרים במצוות תפילין, שמי שאינו חייב בלבישה שלהם, הוא גם כן לא יכול להתחייב בעשייה שלהם, אך בציצית לא אמרינן דין זה.
וכל זה הוא מצד עצם הדין, שאכן נשים יכולות לקשור את הציציות, אך מביאים הפוסקים ומבארים את טעמם של אלו המחמירים להצריך אנשים שיעשו אותו. שאם האשה מתקנת הציצית בטלית פסולים, כי כל המצות שאין האשה חייבת, אינה יכולה לתקן. על כן מטעם זה, אינו נכון להאשה שתאגוד הלולב, כי אין זה אפשרי, שהיא תעשה את הדברים שלא שייך אליה.
ובספר עולת תמיד על שולחן ערוך אורח מבאר את הדברים במתק שפתיים, שמה שכתבו שהאשה כשרה, הוא שלא תאמר ש"כל שאינו בלבישה אינו בעשייה כמו גבי תפילין וכדכתב המחבר לקמן בסימן (ל"ח) [ל"ט ס"א], דשאני תפילין דכתיב [דברים ח, ט] וקשרתם וכתבתם, כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה, והני נשי דאינן בקשירה אינן בכתיבה, אבל בציצית דלא גלי לן קרא לא דרשינן הכי.
ואילו אלו המחמירים, למדו את דבריהם ממה שנאמר בכתוב [במדבר טו, לח] דבר אל בני ישראל ועשו להם ציצית, בני ישראל ולא בנות ישראל.
ולעניין בפועל מביא שנראה דווקא הקשירה אבל הטויה והשזירה מותר לכתחלה ע"י נשים, וכן עמא דבר. וכן יש ראיה ממעשה דקרטלתא דביתהו דרבי חנינא בן דוסא דטויה תכלתא לצדיקי לעתיד לבא [ב"ב עד ע"ב], וכן מבואר בהדיא בהגהות מיימוני [ציצית פ"א אות ט], וכן פסק בלבוש.
ואנו, אין לנו אלא דברי המאור הגדול, שולחן ערוך הרב (אורח חיים סימן יד סעיף ב) שמביא לענין הלכה למעשה שהאשה כשרה להטיל ציצית בבגד מפני שהיא בכלל בני ישראל.
ויש מדמין ציצית לתפילין כמו שהנשים פסולות לכתוב [תפילין] מפני שאינ[ן] חייב[ות] בהנחתן כמ"ש בסי' ל"ט כך הם פסולות להטיל ציצית בבגד מפני שאינן חייב[ות] במצות ציצית. ולפי דבריהם אף קטן פסול להטיל ציצית בבגד ואפילו אם הגדול עומד על גביו ואומר לו שיעשה לשם מצות ציצית אבל הטוויה והשזירה כשר בנשים וקטנים אפילו לכתחלה לדברי הכל"
כלומר, שמביא את דברי אלו שמדמים את דין קשירת הציצית למה שאין הנשים יכולות לכתוב את התפילין, ולקשור אותם, כי כל מי שאינו מחוייב בהנחה שלהם, הוא גם כן לא יכול להתעסק בכתיבה ובתפירה, ומצד זה, מביאים הם, שכן הוא הדין לגבי הנשים במצוות הציצית – שמאחר שהם אינם חייבות בזה, הם לא יכולות לעשות את זה.
ולפי סברא הזו, הנה הדין יהיה אותו הדבר בנוגע לקטן שעושה את הציצית, שאין זה ראוי, ואין זה טוב, כי הוא עצמו לא מחוייב במצווה זו.
ופסיקתו היא – שהלכה כסברא הראשונה ומכל מקום טוב ליזהר לכתחלה כסברא האחרונה. היינו שמצד עיקר הדין, ההלכה היא כמו הסברא המתירה את עשיית הנשים, ובכל זאת, ראוי להחמיר ולהיזהר שלא יעשו זאת הנשים.
ומכל זה יוצא ברור לעניין דין הלכה למעשה, שלכתחילה עדיף שיעשה זאת איש, אמנם בדיעבד אם עשתה זאת האשה ומתכוונת לשם מצוה (אומרת 'לשם מצות ציצית'), כשרה הציצית, והיא יכולה לעשות זאת.
