ראשית כל, ברור ומובן שקריאתו של אדמו"ר הזקן הייתה לפי כל הכללים ולפי כל הדיוקים, וברור שקרא את אותם הפסוקים שכל יהודי ויהודי קורא בשבת זו, והדברים מוכרחים.
אלא, שכדי להבין זאת, יש להקדים יסוד מסויים בכללות ענינה של התורה בעולם, שמתוכו נוכל להבין את הביאור בסיפור זה.
ישנו מאמר חז"ל, שהתורה היא מהדברים ש"קדמו לעולם". ומבאר זאת הרבי, שלמרות שאין מקרא יוצא מידי פשוטו, ופשטות התורה היא כפי שהיא נלמדת בעולם הזה הגשמי דווקא – מ"מ "קדמה תורה לעולם", כי בכל תיבה ותיבה שבתורה יש (גם) פירוש פנימי ורוחני, כפי שהתורה נלמדת בעולמות עליונים רוחניים (שלמעלה מעלה מענינים גשמיים).
ולא רק שלכל כתוב בתורה ישנו פירוש פנימי ורוחני, אלא באמת הוא עיקרו – וכמאמר הידוע, שהתורה "מדברת בעצם בעליונים ורומזות בשניות בתחתונים": לא רק שדברי תורה יכולים להתפרש גם לפי תוכנם הרוחני (כפי שהתורה היא "בעליונים"), כ"א להיפך: מקור והתחלת התורה הוא "בעליונים", ומשם "ירדה" ונשתלשלה התורה עד למטה ובגשמיות.
ולכן, "בעצם" מדברת התורה בעליונים וברוחניות, אלא כש"יורדת" למטה בעוה"ז, ניתנה להתפרש בפירושה הפשוט כפי שהוא "בתחתונים".
ומבאר הרבי בליקוטי שיחות חלק ל', שיחה לפרשת נח, שמכיון שאצל הקב"ה – "לא יגורך רע" – הרי ברור ומוכרח שגם אותם ענינים שבפירושם הפשוט הם ענינים בלתי רצויים, כגון מעשים לא טובים או עונשים, קללות וכיו"ב, הרי בתורה כפי שהיא בעליונים (שלא יתכן בהם מציאות של רע) מתפרשים המה באופן שכולם קודש וטוב.
ומוכיח שם הרבי מדברי הרמב"ם ד"אין הפרש בין. . ותמנע היתה פילגש , ובין אנכי ה' אלקיך ושמע ישראל, כי הכל מפי הגבורה, והכל תורת ה' תמימה טהורה וקדושה אמת": אף שפשטות המכוון בתיבות אלו ("תמנע היתה פלגש") הוא לאשה שהיתה בתכלית הירידה כו' (עד שלידתה היתה באופן דהיפך קיום שבע מצות ב"נ) קצה ההפכי בתכלית מקדושת "אנכי ה"א" — מ"מ אין זה נוגע לקדושת תיבות אלו כמו שנכתבו בתורה, עד שאין הפרש כלל בין קדושת תיבות אלו לקדושת התיבות "אנכי ה"א", ד"הכל תורת ה' תמימה טהורה וקדושה אמת". כי אין הנידון מציאותה של "תמנע", כ"א הדיון בתורה אודותה, ודיון זה שבתורה הוא תמים טהור וקדוש באמת.
וכ"ש וק"ו כפי שהתורה היא "בעליונים", ששם הענין ד"תמנע היתה פלגש" מעיקרא אינו אלא ענין רוחני הנמצא בעולם שכולו קדושה (מכיון דשם "לא יגורך רע").
ולפי זה ניתן להבין גם את הסיפור שהינך מזכיר על אדמו"ר הזקן, שכך מסופר שרבינו הזקן הי' בעצמו הקורא בתורה. פעם אחת לא הי' בליאזנא ש"פ תבוא, ושמע אדמו"ר האמצעי — והוא עודנו נער קודם הבר מצוה — הקריאה מאחר. העגמת נפש מהקללות שבתוכחה הביאתו לכאב לב, עד שביוהכ"פ נסתפק רבינו הזקן אם יוכל להתענות. כששאלו את אדמו"ר האמצעי, הרי בכל שנה קוראים פרשה זו, ענה: כשאבא קורא "הערט זיך ניט קיין קללות".
ואע"פ, שכפי שהזכרנו בתחילה, שכאשר אדמו"ר הזקן קרא בתורה בתכלית הדיוק בודאי נשמעה תוכנה של הקריאה כפשוטה, הרי ענין הקללות במובנן הפשוט הוא רק כפי שהענין נלמד למטה בעולם הפשט. אמנם כפי ש"התורה מדברת בעליונים", בעולם שכולו קדושה שאין לה שייכות למציאות של רע (ובמילא גם לא להעונש על רע) — הנה גם ענינים אלו (הקללות) תוכנם אך ורק קדושה וברכה.
ולכן, כאשר אדמו"ר הזקן הי' קורא בתורה, הי' נשמע בקריאתו (אצל אדמו"ר האמצעי) תוכן פירוש הדברים כפי ש"התורה מדברת בעליונים", ששם (גם) פ' התוכחה היא מעיקרא ענין שכולו טוב וברכה.
וממתיק הרבי את סיפור זה על פי הביאור בלשון "קורא בתורה" שהכוונה בזה "שע"י עסק התורה (האדם) קורא להקב"ה לבוא אליו כביכול כאדם הקורא לחבירו שיבא אליו וכבן קטן הקורא לאביו לבא אליו להיות עמו בצוותא חדא" — וכן בעניננו, שע"י קריאת התורה של אדמו"ר הזקן, קרא והמשיך התורה כפי שהיא בעליונים, אצל הקב"ה, ששם "לא יגורך רע".
ומביא הרבי באחת ההערות דיוק נפלא – "וי"ל שבאמרו "כשאבא קורא" רמז ג"כ שבקריאת אדה"ז היתה נשמעת קריאתו של "אבינו" שבשמים (שאצלו ית' לא יגורך רע)." והוא פלא.
ולפי כל הנ"ל, מתבאר בפשטות, שאע"פ שבקריאת אדמו"ר הזקן היו נשמעים כל התיבות כפי שהם בפשטות, הרי בקריאתו, היה נשמע לבנו תוכן הקריאה כפי שהוא בעליונים, בעולם שכולו טוב, ו"לא יגורך רע". וכאשר שמע הקריאה מאחר, אז לא נשמעו הדברים כך, ולכן היה לו את העגמת נפש הגדולה מזה.
ויהי רצון, שתיכף ומיד, יהפכו כל הקללות לברכות כאן בעולם הזה הגשמי, בהתגלות מלך המשיח, נשמה בגוף גואל את עם ישראל
