נקודת התשובה בזה (להלן ראה הרחבה שלימה בכל הנושא, ע"פ מה שמובא בשולחן ערוך ועוד) שכל קיפולי צורות בנייר וכדו', הנעשים לצורך קיום ריבוי זמן (וכפי שמצוי במשחקי קיפולי נייר קשיח) – יש לאסור. אך קיפולי מפיון הנעשים לנוי לצורך שעה עש שימושם (וכפי שמצוי לפאר השולחן שבת) – יש להתיר.
אמנם, כתבו הפוסקים, שגם בזה ראוי להימנע מעשיית צורות מיוחדות הדורשות אומנות ומלאכה יתירה, בפרט אם נייר המפיון קשיח, שעומד ומתקיים מצד עצמו.
ולכן, הדין הוא, שאם קיפולי הניירות בשולחן השבת נעשים בצורה פשוטה, של מצריכים אומנות יתירה, יש להתיר, אך אם זה נעשה באופן כזה שדורש אומנות יתירה, ובפרט אם המפיון הוא קשיח, יש לאסור.
ומקור וטעמו של הדין הוא ממה שכתב האדמו"ר הזקן, בעל התניא והשו"ע, בשולחן ערוך שלו חלק אורח חיים (סימן שב סעיף ח):
"מותר לקפל הבגדים קודם לבישתם כדי שיתפשטו מקמטיהם ויהיו מהודרים עליו כשילבישם, והוא שילבישם בו ביום וכן אחר שלבשם ופשטם מעליו יוכל לחזור ולקפלם אם דעתו לחזור וללבשם בו ביום שנמצא קיפול זה הוא לצורך השבת אבל אם אין דעתו לחזור וללבשו עד למוצאי שבת אסור לקפלו בשבת (מטעם שיתבאר) ולכן אסור לקפל הטלית של מצוה שפושטין בשבת שחרית במקומות שאין חוזרין ומתעטפין בהם במנחה.".
וממשיך בסעיף ט:
"לא התירו לקפל אפילו לצורך השבת אלא באדם אחד אבל שנים לא יקפלו בגד אחד מפני שכששנים מקפלים הן מפשיטים קמטיו (בידיהם בקיפולם) ונראין כמתקנין כלים בשבת (משא"כ כשאחד מקפל מתפשטים הקמטים מאליהן), ואפילו באדם אחד לא התירו אלא בבגדים חדשים אבל לא בישנים שהישנים קיפולם מתקנם יותר מן החדשים שהחדשים קשים מאליהן ואין ממהרין לקמוט, ואפילו בחדשים לא התירו אלא בלבנים אבל לא בצבועים שהצבועים קיפולם מתקנם יותר, ואפילו בלבנים לא התירו אלא כשאין לו בגד אחר מקופל להחליף היום שאז התירו לו משום כבוד שבת שלא ילך בבגדים מקומטים, אבל אם יש לו בגד אחר מקופל אסור לקפל את זה משום שעכ"פ נראה קצת כמתקן כלי בשבת.
ויש מי שאומר שלקפל שלא כסדר קיפולו הראשון מותר בכל ענין, – אף (לצורך מחר), ובשני בני אדם, והוא בגד ישן וצבוע, ויש לו להחליף, לפי שאין לקיפול זה שום קיום, ואין כאן שום תיקון כלי כלל, ונראין דבריו"
ומסיום דברי רבינו נראה, שכל קיפולי מפיונים בצורות שונות שעושים לפאר השולחן שבת וכפי שמצוי ורגיל, אין בכך איסור, "שאין לקיפול זה שום קיום, ואין כאן שום תיקון כלי כלל", מאחר ומיד בבוא הסעודה משתמשים בהם, ומפרקים צורתם.
וכן מצאתי שצידד בשו"ת שבט הלוי (חלק ה סימן לה): אלא דיש לדון דלא נאסר רק קפול המתקיים, משא"כ בזה שבשעה קטנה משתמשים בם וזורקים אותם ואין בעצם שום תקון בדבר אלא צורת נוי בעלמא.
וסיים: "ולמעשה התרתי לכפלו בעלמא כדי לשומו בכלי המתוקן לכך, אבל לא לעשות צורות ידועות, ועדיין צ"ע".
ולפי"ז אם מדובר בקיפולי נייר של משחק המיועד לכך, שלאחר קיפולם ותיקונם משאירים אותם כך לנוי ריבוי זמן יש לאסור, אך שקיפולי מפיון וכיוצ"ב, המיקל בכל ענין יש לו ע"מ לסמוך, אך ראוי להחמיר בצורות יתרות – הדורשות תיקון ומלאכה מעבר לרגיל, ובפרט אם מדובר במפיון קשיח שאז צורתו עומדת ומתקיימת מצד עצמו.
ועם כל זאת, החכם עיניו בראשו ולא יכניס את עצמו לספק זה כלל, ומבעוד יום יכין את כל הנצרך לשולחן השבת.
ומדאתינן להכי, הנה יש לעורר על מה שכותב הרבי בכמה וכמה מקומות, שבכל מקום ומקום, בכל שיעור, יוסיפו כמה ענינים מההלכות הצריכות, וכמו מהלכות שבת, הלכות ברכות הנהנין, שחסרה בזה הידיעה עד למאוד, ורבים הם הנכשלים בזה ה"י.
וכמו שכותב הרבי באחד המקומות –
"..וכבר מלתי אמורה לכו"כ מאנ"ש אשר לדעתי נכון ונחוץ להנהיג לימוד הלכות הצריכות בחיי היום יומים נוסף על שאר הלימודים כיון שסו"ס זהו כל האדם את האלקים ירא ואת מצותיו שמור, ובדורנו זה שנתמעטו הלבבות ובמילא נתמעט הזמן המוקדש ללימוד שיעורים, צריך ללמדם בספר שבו דינים הנוגעים למעשה והלכה ברורה ופסוקה, ולהתחיל באותן ההלכות השכיחות ורגילות יותר, ואם באפשרי הרי בהם גופא לדלג הענינים שאינם נוגעים כ"כ, וכשיצליח השי"ת וילמדו בפעם השני' יש ללמוד על הסדר".
