צריכים אנו לדון בכל זה, מהו הדין של אדם שיצא ידי חובה בקידוש או בכל מצווה, מה יהיה דינו לגבי להוציא ידי חובה מישהו אחר בדבר.
ונביא כהקדמה וכפתיחה, את הדברים המבוארים בשולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן רעג סעיף ד, לגבי יכולתו של אדם להוציא ידי חובה מישהו אחר בקידוש, למרות שהוא לא אוכל עימהם, וכך כותב השו"ע – יכול אדם לקדש לאחרים אף על פי שאינו אוכל עמהם, דלדידהו הוי מקום סעודה. ואף על גב דבברכת היין אינו יכול להוציא אחרים אם אינו נהנה עמהם, כיון דהאי בפה"ג הוא חובה לקידוש, כקידוש היום דמי ויכול להוציאם אף על פי שאינו נהנה.
ומגיה על זה הרמ"א, ואפילו בקידוש של יום בשחרית בשבת, מותר לעשות כן (רבינו ירוחם וב"י בשם הרי"ף והרא"ש והטור סי' תפ"ד). והוא שאינם יודעים. ואם עדיין לא קידש לעצמו, יזהר שלא יטעום עמהם, שאסור לו לטעום עד שיקדש במקום סעודתו.
ובביאור הלכה זו ועניינה, ע"פ המבואר בראשונים ובאחרונים, הנה יש לנו להביא את מה שמובא בס' משנה ברורה, שמלקט ומבאר את פרטי הדינים בשו"ע, בצורה קלה וברורה. ובתחילה מקדים ומפרט, על מי חל ההיתר של השו"ע לקדש לאחרים, וכותב שוה"ה דלקטנים מותר לקדש אף על פי שאינו אוכל עמהם כדי לחנכם במצות והוא שאינם יודעים לקדש בעצמם וכדלקמיה לענין גדול. ומה שלא אוכל עמהם, דין זה הוא גם אפילו אם כבר יצא לעצמו.,
והסיבה שיכול להוציא, הנה דקי"ל כל ברכות הנהנין אין אדם מוציא את חבירו אם הוא עצמו אינו נהנה אז רק בדבר שהוא חוב כגון קידוש וכיוצא בו אדם מוציא חבירו וכמבואר הכל בסימן קס"ז סי"ט וכ"ף.
והדגשתו של הרמ"א, שיכול הוא לעשות זאת אפי' בקידוש היום, הנה מבאר כל זה שר"ל אף דשם כל הקידוש הוא רק בפה"ג לבד מ"מ כיון דהיא מצוה ועיקרו נתקן שלא בשביל הנאה אלא מצוה עליו כשאר מצות משו"ה מוציא אחרים אף על פי שאינו נהנה כקידוש הלילה ולא דמי לברכת המוציא של שבת של כל השלש סעודות דאינו מוציא אם אינו אוכל עמהם דאף שהם חוב אין החוב עליו משום מצוה אלא כדי שיהנה מסעודת שבת ואין להמצוה עצמה חוב דהא אם הוא נהנה ממה שמתענה א"צ לאכול כדאיתא בסימן רפ"ח ע"כ אין מוציא אחרים אם אינו אוכל עמהם. ואם קידש על הפת אז מוציא גם בברכת המוציא דהאי ברכת המוציא כברכת בפה"ג לקידוש היין דמיא.
וכל זה הוא רק שאינם יודעים – דאם יודעים לקדש בעצמם אינו יכול להוציאם בקידוש שלו אם אינו יוצא אז בעצמו בהקידוש. והפר"ח בסימן תקפ"ה חולק וס"ל דבכל גווני יוכל להוציאם ובספר ארצות החיים סימן ח' מסיק ג"כ דמדינא יכול להוציא בכל גווני אך לכתחלה המצוה שיקדש בעצמו כיון שהוא בקי וגם חבירו המוציאו אינו יוצא עתה בהקידוש.
ואשה אלמנה שאינה יודעת בעצמה איך לקדש לא תוכל ליכנס בבית אחר לשמוע קידוש כיון שאינה סועדת שם כלל אלא יכנס אחר לביתה לקדש לפניה ומהני זה אף שהוא אינו יוצא עתה בהקידוש.
ולסיכום הדברים, נביא את המבואר בס' ערוך השולחן, ששם דן בסוגייא זו, וזהו תוכן דבריו – ונראה לכאורה דאימתי מוציאין זה את זה כששניהם התפללו או שניהם לא התפללו דחיובם שוה אבל אם האחד התפלל והשני לא התפלל אין המתפלל מוציא ידי חובת של מי שלא התפלל לדעת הפוסקים דמן התורה יוצאים בתפלה וא"כ מי שהתפלל חיובו רק מדרבנן ומי שלא התפלל חיובו מן התורה ולא אתי דרבנן ומפיק דאורייתא. אך לפ"ז לא מצאנו ידינו ורגלינו בכל המשפחות שהבעה"ב מקדש ומוציא אשתו ובנותיו וכלותיו אף על פי שלא התפללו.
אמנם האמת דזהו רק בברכת הנהנין וברהמ"ז, ולא כן בברכת המצות שאחד יכול להוציא את חבירו אף שכבר יצא ידי חובתו מטעם דכל ישראל ערבים זה בזה כדאיתא ספ"ג דר"ה ולכן איש ואשה יכולין להוציא זא"ז בכל גווני ויש מי שרוצה לומר דאשה אינה בכלל ערבות [דגמ"ר] ודבר תמוה הוא והרא"ש שכתב סברא זו ברפ"ג דברכות אינו אלא במצוה שאין להאשה שייכות בזה ע"ש אבל במה שהיא מחוייבת שוה היא לגמרי לאיש.
ולפי כל זה, הנה יוצא לנו לעניין הלכה למעשה, שיכול אדם לקדש לאשתו ובני ביתו שהגיעו לחינוך – למרות שכבר יצא ידי חובה. אמנם באם מקדש רק לאשתו ובני ביתו הקטנים שלא הגיעו לחינוך, לא יברך שוב שהחיינו, מפני שהאשה כבר יצאה ידי חובה בברכת שהחיינו שברכה בכניסת החג על הנרות.
