בכדי לענות על שאלה זו יש לדון בפרטים הבאים: א) מה המקור לאיסור קריאת דברים מסוימים בשבת. ב) האם יש הבדל בין אם סתם מסתכל להנאתו ולא מתכנן לקנות את הספרים לבין עם מתכנן לקנות אותם.
ראשית יש להביא את המובא בשולחן ערוך הרב בסימן שז, סעיף א', שם מבואר מקור האיסור מהפסוק 'וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר'. "ממצוא חפצך", דרשו חכמים 'חפציך' אסורים לבקשם בשבת.
וגדר האיסור הוא כל קידום עניינים האסורים, ואפילו דבר שאינו עושה בו שום מלאכה לא של תורה ולא שבות מדברי סופרים, אלא שעושה איזה מעשה המותר אפילו הליכה לבדה, ומעשה זה או הילוך זה הוא בשביל לעשות אחר השבת איזה דבר שאסור לעשותו בשבת – בין מן התורה בין מדברי סופרים, שנמצא מזמין את עצמו בשבת בפועל ממש – לא בהרהור לבד – לדבר האסור בשבת.
ולדוגמה, אדם שמהלך בתוך שדה שלו לראות מה היא צריכה אחר השבת – מעידור וניכוש וכיוצא בהם – מדברים האסורים בשבת. או שהולך לפתח המדינה ויושב שם עד שתחשך, בכדי למהר לצאת בלילה למרחץ שחוץ לעיר. שהילוך זה בשבת, הוא בשביל חפצים האסורים בשבת.
או למשל, אם אדם האומר לחברו שיעשה לו דבר למחר, שאמירה זו לחברו מועלת לעשייה שלמחר, כי על ידי אמירה זו עושה חברו למחר, ונמצא שהוא מוצא חפציו בשבת על ידי אמירה זו שאומר לחברו, ואסור משום ממצוא חפצך.
כמו כן אסרו חכמים קריאת "שטרי הדיוטות", כלומר, שטרי חובות ומקח וממכר ומשכנות וחשבונות וכל כיוצא בהם – מחפצים האסורים לעשות בשבת, שאסור לקרוא אותם בשבת משום "ממצוא חפצך", כמבואר שם בסעיף כא.
והנה באיסור "ממצוא חפצך" אפילו הרהור אסור, שאסור אפילו לעיין בשטרי הדיוטות בלי קריאה בפיו, ולא אמרו שדבור אסור הרהור מותר, אלא כשאין הדבר ניכר שמהרהר בחפצים האסורים, אבל כאן שניכר לכל שמהרהר בחפצים האסורים הכתובים בשטר, הרי זה בכלל איסור ממצוא חפצך, כמו שבכלל זה אדם המטייל בשדהו לראות מה היא צריכה, שאף שהטיול בשדה הוא דבר המותר הוא מצד עצמו, וגם ההרהור בצרכי שדהו דבר המותר הוא, אף על פי כן כיון שניכר לכל שמטייל שם בשביל כך, אסור משום ממצוא חפצך.
ולפי זה ישנה בעיה לקרוא בכל סוגי מסמכי בנקים, וסוגי הקבלות של קנייה ומכירה. מסמכי אשראי. הצעות מחיר שקיבל לצורך עסקיו, או הצעות מחיר של קנייה ומכירה שונים (בין בעיתון, בין בדפים שהדפיס מפקס או מייל, ואפילו הצעות מחיר המוצגים ברחוב בחלון ראווה).לוחות זמני נסיעות. מודעות ופרסומות בעיתונים, בלוחות מודעות, וכל כיוצא בזה, – על ענייני קניה ומכירה שונים.
כמו כן יש לציין; שכל דברים האסורים בקריאה נחשבים 'מוקצה': או מוקצה מחמת חסרון כיס, או נחשבים כלי שמלאכתו לאיסור. אא"כ יש בהם גם דברי תורה וכיוצא בזה, כמבואר שם בסעיף לז.
ואולם חכמים ראו צורך להכליל עוד דברים באיסור הקריאה בשבת, וגזרו חכמים על כל כתב – אף על פי שאין בו מחפצים האסורים – שלא לקרות בו בשבת, ואפילו לעיין בלא קריאה אסור, גזרה שמא יקרא או יעיין בשטרי הדיוטות.
ואמנם לצורכי מצוה וצורכי רבים שדינם כצורכי מצוה הקריאה מותרת בשבת, וזהו מה שנהגו שהשמש קורא הסכמות מתוך הכתב, ואין לאסור זאת משום שמא יקרא בשטרי הדיוטות, מפני שהם צרכי רבים, וצרכי רבים דינם כדבר מצוה. וכן מה שנוהגים להזכיר נשמות מתוך הכתב, הוא כדבר מצוה, שנודרים לצדקה בעד הזכרת נשמתם, כמבואר שם בסעיף כד.
ובכלל זה, רשימת כיבודים לברית, או העולים לתורה, או רשימת הקונים מקומות בבית הכנסת – היכן יושב כל אחד מהם. וכן שאר רשימות של נדרי צדקה.
העולה מהאמור: אסור מדברי סופרים לקרוא בשבת בקטלוג של ספרים העומדים למכירה.
