פרשת ויצא עוסקת ביעקב אבינו, שעניינו כמובא בחסידות בריבוי מקומות, המידה השלישית, הממוצעת בין הימין והשמאל.
אברהם אבינו מידתו חסד (ימין), יצחק – גבורה (שמאל). אלו שתי מידות מנוגדות לא רק במעשים אלא גם בחוויה הנפשית. מידתו של יעקב אבינו היא מידת האמצע המאזנת בין שתי המידות האחרות.
באחת משיחותיו (ליל ג' דסוכות תשמ"ג) מזכיר הרבי כי ה'אמצע' אינו רק שילוב בין הימין והשמאל, אלא הוא מבטא ענין בפני עצמו.
כשמתבוננים בדברים, נוכל להבין מאיזה תנועה נפשית האדם צריך לפעול את שליחותו בעולם מתוך שלימות, כעניינו של יעקב, שדוקא הוא הקים את עם ישראל בשלימותו.
תנועת ה'ימין' בנפש (המביא למידת החסד והאהבה) הוא המקום שבו האדם מרגיש עונג ושלמות.
לתענוג יכולות להיות סיבות רבות, גופניות ונפשיות. האדם יכול להתענג מאכילת מאכל טעים, משמיעת מוזיקה או מנגינה משיבת נפש, מלמידה או הברקה של רעיון חדש וכדומה.
ואולם יש תענוג גבוה ממנו: תענוג זה איננו מתעורר בהשפעת מהות חיצונית. הנוכחות וההוויה שלי – הן עצמן מביאות אותי לידי תענוג.
אין צריך לומר שהאדם צריך להיזהר מתענוגים שליליים, שמרחיקים את האדם בסופו של דבר מעצמו, והם בוודאי אינם רצויים. גם תענוגות חיוביים, אינם בהכרח התענוג האמיתי והשלם.
התענוג בעצם החיים הוא הכרת השלמות שבנו, שאינה מותנית בהכרה ובכבוד חיצוני וכדומה, והוא בא מתוך הכרה שהערך שבנו אינו בזכות עצמנו או מעשינו: הוא ניתן לנו מלמעלה בבחינת "נשמה שנתת בי – טהורה היא". יצירתנו 'בצלם אלוקים' פירושה שהבורא נתן לנו כביכול את השלמות שלו, שהיא כמובן שלמות שאינה מותנית.
"אני שווה" לא משום ש"כולם אומרים שאני שווה". "אני שווה" משום שיש לי ערך ונוכחות עצמית שה' נתן לי, שאינם תלויים או מותנים בגורם חיצוני.
תנועת ה'שמאל' בנפש מבטא את המקום שבו האדם מרגיש חוסר, ותחושה זו מתעוררת בו רצון להשלמת אותו החוסר.
רצון ועונג הם שני הפכים: העונג עניינו התמלאות פנימית. כשיש לי עונג מדבר מסוים, אני לא מרגיש חסר. אני שלם. אינני רוצה. אני מרוצה. הרצון לדבר – מעיד על חיסרון.
אלו שני מקומות בתוך התודעה שלנו, בתוכנו, שתי תנועות נפשיות הנצרכות לאדם – ולמעשה שני הפכים.
המשותף לתענוג ולרצון – בשניהם האדם מרגיש את עצמו. כאן הוא מרגיש את עצמו בעונג ובשלמות, וכאן הוא מרגיש חוסר וברצון למלאו.
הביטוי העצמי ביותר של האדם מתגלה במקום גבוה יותר, ביכולת שלו לצאת מעצמו החיצוני ולמצוא את עצמו הפנימי, באמצעות חיבור למשהו שמחוצה לו דווקא.
קו האמצע הוא המקום בנפשו של האדם שגורם לו להתעניין באמת בילד שלו, בבן זוג שלו, בחבר או במישהו אחר שנמצא לידו. ההתעניינות אינה נובעת מרצון להשיג ממנו משהו (שמאל), וגם לא מהעונג שאותו אדם גורם לו (ימין). האדם מתעניין בזולתו באמת, דואג לו ואכפת לו ממנו. התעניינותו ודאגתו חפות מאינטרסים.
הפיתוח האמיתי של הנפש מתבטא ביכולת שלה להתעלות מעל עצמה ולהתחבר למשהו אחר. יכולת זו מבטאת את ההתבגרות הפנימית והנפשית האמיתית של האדם.
ילד מטבעו כל הזמן רוצה. כל מערכות היחסים שלו – עם אבא ואימא, עם החברים וכדומה, נועדו, להבנתו, כדי לבטא את הרצונות שלו (ולהשיגם). גם החיפוש התמידי שלו אחרי הנאה וכיף מטרתו להשלים את החסר לו ולמלא את רצונותיו. זו התחלת התודעה.
הילד הקטן עסוק בעצמו. העיסוק הזה מתאים לגילו ולשלב ההתפתחות שלו בחיים. כל עוד הוא ילד – אין בזה חיסרון.
בתהליך ההתפתחות אפשר לזהות בהדרגה מקום עמוד יותר, בו האדם לומד להאמין בעצמו, בשלמות שלו, והוא מתחיל להרגיש טוב עם עצמו גם בלי לקבל מהאחר מאומה. בדרך כלל, למי שקיבל יחס טוב ואוהב מהוריו ומהסביבה, קל לגלות את ההערכה והאהבה העצמית.
ההתבגרות השלמה בהתפתחות פנימית אמיתית מבטאת מקום עוד יותר עמוק: ראייה אמיתית של הזולת מתוך חשיבה כנה על טובתו.
זהו המקום של החיבור. חיבור אמיתי ולא מותנה אל בני אדם אחרים. זהו המקום של ההתעלות האמיתית מעל עצמנו וההתמסרות לשליחות.
העומק של תורת החסידות, והחידוש שבה, היא היכולת הפנימית להוביל אותנו להתמסרות למשהו עליון, מבלי לחשוב כלל, לא על הרצונות שלנו, וגם לא על התענוג הפנימי הכי שלם ועליון, גם כשהוא תענוג של קדושה.
זהו משמעותו של אותו פתגם ידוע (שהרבי מביא ב'היום יום' י"ח כסלו) שהיה נשמע הלשון מרבינו הזקן בדביקותו: "איני חפץ במאומה; איני רוצה בגן-העדן שלך, איני רוצה בעולם-הבא שלך – כי אם אותך לבד".
הגן עדן זה מקום התענוג. רבינו הזקן מלמד אותנו, שגם כאשר מדובר על תענוג עליון, אלוקי, אין זו השלימות. השלימות היא אותה התמסרות לעצמות ממש, והיא מעלה את האדם מעל החוויה של התענוג, גם כאשר מדובר על התענוג הכי עליון ושלם.
