נושא:

קושי רוחני בשליחות בתקופת הקורונה

אני משמש כשליח במשך חיי, ובתקופה האחרונה של הקורנה אני מוצא שאני לא מוצא מה לעשות. כל החניות סגורות, אין בית כנסת, אי אפשר לפגוש אנשים, ואני ממש ממורמר מזה.
קשה לי עם זה שאני לא מנצל את התפקיד והשליחות שלי. כיצד אני יכול להתגבר על הקושי הזה?

מהותו העיקרית של שליח היא העובדה שהוא מבטא את המשלח – "שלוחו של אדם כמותו". מאחר שהמשלח, הרבי, הוא 'ראש בני ישראל' – גם השלוחים צריכים לבטא בעבודתם את עניינו של ה'ראש'.
אחד הדברים המרכזיים ב'ראש' של אדם, כפשוטו, הוא הבעת הפנים. "חכמת אדם תאיר פניו" – אדם שיש בו חוכמה, החוכמה ניכרת בפניו.
גם כאשר קשה לאדם, ניתן לראות זאת בפניו, וכלשון הפסוק: "למה נפלו פניך" – הפנים מראות ומבטאות את מה שמתחולל בתוך האדם פנימה אפילו הוא אינו מבטא זאת במילים כלל.
השלוחים, שהם שלוחי הראש, מלבד תפקידם המעשי כל אחד במקום שליחותו, משפיעים רבות כבר בהילוכם ובמבע פניהם: הם מקרינים סביבם שמחה ואופטימיות, כהנהגת הרבי-המשלח, והן חודרות ללב האנשים סביבם, מחזקות אותם ומפיחות בהם תקווה.
ובתקופה האחרונה, שבה העולם כולו חווה בלבול, ולפעמים גם פחד וחרדה, שליחות זו של הקרנת ביטחון אמונה ותקווה חשובה שבעתיים: לחיזוק בשורת הגאולה, ולהבאת המושפעים לגאולה פרטית, כל אחד בענייניו.
עצם זה שאתה הולך ברחוב, ומקרין למי שאתה רואה או אפי' למי שרק רואה אותך, אמונה וביטחון שהכל יהיה טוב. בזה אתה ממלא חלק בלתי נפרד מהשליחות שלך.
נקודה נוספת:
בזמן זה, צריכים לעורר במיוחד את המושג "שליחות" בתוך הבית. בימים כתיקונם, הילדים רגילים שאבא ואמא לא נמצאים כ"כ בבית, הם עסוקים בשליחותם, ופחות יש להם את הזמן להשקיע בילדים (נקודה שצריכים לשים לב אליה במשך כל השנה).
אך צריכים לזכור, ובמיוחד בתקופה הזאת, ששליחות חשובה במיוחד היא תפקיד ההורים – בחינוכם ובהשפעתם על ילדיהם הם משפיעים על דור ההמשך. גם ההורים הם 'ראש' ביחס לילדיהם, ומבע פניהם משפיע עמוקות על כל המשפחה.
כאשר ההורים מסתובבים בבית עם פנים קשות, כבויות, כבדות ועצובות, אפילו התפקוד המעשי שלהם ללא דופי, הם מקרינים ייאוש וחוסר טעם בחיים. הילד חווה את התחושות הקשות האלה דרך מראה פניו של ההורה וקולט את השדר: העולם לא טוב והחיים קשים, ואולי חלילה גם הקב"ה, מקור הכול – נגדנו ורוצה להרע לנו…
לעומת זאת, כאשר פני ההורים מאירות, מלאות חיות, תענוג ושמחה, החוויה שנחרתת בנשמת הילד היא חוויה המאירה את החיים והעולם באור יקרות.
מאור הפנים מבטא שהעולם טוב, המציאות טובה, החיים טובים. ובתור יהודים מאמינים – מפני מה כל זה? מפני שהקב"ה, שהוא מנהיג המציאות, הוא טוב בתכלית, וטבע הטוב להיטיב. מתוך הסתכלות כזו, הילד חי בעולם חיובי ושמח.
זהו מסר בסיסי מאוד על החיים והוא תלוי במידה רבה בנו, ההורים. באיזה 'עולם' אנו רוצים שהילד שלנו יגדל? בעולם שמח או עצוב? בעולם של גלות וקושי או של גאולה ושחרור? בעולם שכל דבר בו הוא קטסטרופה או בעולם טוב וחיובי? זה תלוי במסרים שהילדים יקבלו מאיתנו על המציאות, ובעיקר, בדרך שאנו חווים את המציאות בעצמנו. מבע פנינו מקרין זאת.
ומה יעשה אדם שבאמת מרגיש שהעולם שלילי, תהא הסיבה לכך אשר תהא? ייתכן שהתחושה הזאת קנתה שביתה בנפשו בשל קשיים שחווה בילדות, ללא אשמתו, אבל בפועל הוא מתקשה להקנות לילדיו תחושה טובה לגבי העולם, כי החוויה האישית שלו היא ההפך הגמור.
השאלה אינה פשוטה, משום שבדרך כלל החוויה האישית נחרתת באדם, ואותה הוא מעביר הלאה, ברצונו או שלא ברצונו. לכן הפתרון האמיתי טמון בשינוי פנימי של האדם עצמו,
וכפי שאומר הרבי באחת משיחותיו (אחרון של פסח תשד"מ): "וכדי שחינוך הבנים והבנות יהיה באופן המתאים, צריכים ההורים להתנהג בהתאם לכך, ופשיטא שהנהגתם האישית של ההורים לא תהיה בסתירה לשיטה בה מחנכים את ילדיהם… אדרבה ההורים צריכים להראות דוגמא חיה מהנהגתם האישית…".
אם כן, זהו חלק עיקרי משליחותנו החינוכית בבית – להאמין שהכול טוב ביסוד ובשורש, ולשמוח. בשביל זה לומדים חסידות ומנסים להפנים את מה שכתוב בה.
ואולי בשביל זה נועדה כל התקופה הזאת, שכל אחד מאיתנו יבין, עד כמה הוא צריך להשקיע בשליחות גם בביתו פנימה.
ההצלחה האמיתית בשליחות היא דווקא בזמן שהשליח יודע להתחיל מתוך ביתו. השליחות בבית היא לא פחות חשובה, ואולי הכי חשובה.
ובעז"ה, לא נצטרך להגיע לחיסון או למשהו טבעי שיגמור את כל הסיפור, אלא יבוא משיח צדקנו, מלך מבית דוד, ויגאל את כולנו בגאולת עולמים.

מקורות