קבלת תרומות מגוי

בנוגע לשאלה האם ניתן לקבל תרומות מגויים לבית הכנסת או לעניים, הנה דנו בזה הפוסקים, והעלו את התשובה הבאה, שמותר לקבל תרומות ונדבות מגויים (בין כסף, בין חפץ מסויים) – לצורך מצווה של רבים; כגון ביהכ"נ, מקווה, בית חולים וכיוצ"ב – אף בפרהסיה.
אמנם 'מעות לצדקה' – (לצורך עניים) – אסור לקבל מהן בפרהסיה, אלא רק בצנעה. ובדיעבד, אם אין באפשרותו לחיות רק מצדקה של ישראל, ואינו יכול ליטול מהן בצנעה, מותר לו ליטול אף בפרהסיה.
ובמיוחד נוגע דין זה בתקופה האחרונה, שישנם משברים כלכלים בעולם, והגיעו כמה וכמה למצב שהם צריכים להתפרנס מעובדי כוכבים ומגויים, דרך מלגות וכד'.
ומקור הדין הוא ממה שכתב המחבר בשולחן ערוך יורה דעה הלכות צדקה (סימן רנד סעיף א): אסור לישראל ליטול צדקה מן העובדי כוכבים בפרהסיא. ואם אינו יכול לחיות בצדקה של ישראל, ואינו יכול ליטלה מעובדי כוכבים בצינעא, הרי זה מותר.
ובט"ז יורה דעה (שם ס"ק ב) ביאר הטעם וז"ל: וקשה אמאי התירו לקבל בצינעא ולא איכפת לן במה שיהיה לעובד כוכבים זכות בזה.. ונראה לי שאין זכות אלא כשהעובד כוכבים מכוין דוקא לעניי ישראל ובזה מייקר שם ישראל, – בזה יש זכות גדול כגון הכא .. שהעיקר בשביל עניי ישראל בזה הקפידו.. משא"כ כשהעובד כוכבים אין כוונתו דוקא על ישראל, אלא הוא מצד טבעו רחמן על כל הפושט יד, אין זה זכות גדול .. כן נ"ל עיקר.
ובסעיף ב: שר עובד כוכבים ששלח ממון לישראל לצדקה, אין מחזירין אותו משום שלום מלכות, אלא נוטלין ממנו וינתן לעניי נכרים בסתר, כדי שלא ישמע השר. הגה: וי"א דיעשה בהן מה שצוה לו המושל. (כך משמע מפירוש רש"י ותוספות מעובדא דאימיה דשבור מלכא). וכל זה דוקא כשנותנין מעות לצדקה, אבל אם מנדבין דבר לבית הכנסת, מקבלים מהם.
ובשולחן ערוך יורה דעה הלכות צדקה (סימן רנט סעיף ד): עובד כוכבים שהתנדב מנורה או דבר אחר לבית הכנסת, מקבלים ממנו. והוא שיאמר: בדעת ישראל הפרשתי אותה. ואם לא אמר כן, טעון גניזה.
ובערוך השולחן (שם סעיף יד): צריך שיאמר בדעת ישראל הפרשתיה, כלומר, שישתמשו בה בבהכ"נ כמו שהישראל מנדב. אבל אם לא אמר כן טעון גניזה דחיישינן שמא כוונתו לכוכבים, או אפילו אם כוונתו לשמים שמא כוונתו לקרבן. [עי' רש"י ערכין ו']. ונראה לי דעכשיו לא שייך זה, דכוונתם לשמים ולא לשם קרבן, אלא לנדבה לבהכ"נ – וכן המנהג.
ובנוגע לשאלה האם יש איסור לציין תאריך לועזי, הנה מעיקר הדין אין איסור כיום לציין תאריך לועזי.
אמנם יר"ש עליו להשתדל להשתמש רק בתאריך עברי, אא"כ במקום הצורך, וגם אז (אם באפשרותו) יוסיף לאחמ"כ – 'למניינם'.
ומקורו של דין הוא ממה שכתב בדרכי משה הקצר יורה דעה (סימן קמז סק"ב): כתב המרדכי בספ"ק דע"ז (סי' תתט) ואבי"ה כתב מפי הקבלה, הא דאסור להזכיר שם עבודה זרה, היינו דוקא בימיהם ששם עבודה זרה היה משמע לשון שררה ואלהות, אבל עתה ששם קדשים שלהם כשם בני אדם, אין קפידא בהזכרתם, והקרא מוכח כן ושם אלהים אחרים לא תזכירו עכ"ל. וכן הוא בהגהות מיימוני פ"ה (אות ג), ובתולדות אדם וחוה ני"ז ח"ה (קנט ע"ג). וכתב, דוקא שלא בלשון חשיבות אלא בלשון בני אדם, אבל לקרותן קדשים כמו שמזכירין אותו הגוים בלשון חשיבות, אסור עכ"ל.
ובשו"ת הרמ"א סימן נא ציין לתאריך לועזי, "בשנת אלף תקמ"ו בדיצימב"ר". אמנם הוסיף וכתב – "למספרם"
ובאגרות קודש לכ"ק אדמו"ר שליט"א (חי"ז עמ' קס) כותב הרבי ליהודי אחד שציין במכתבו את התאריך לפי איך שהוא מצויין אצל הגויים, ומייד שואל עליו הרבי, כיצד יכול להיות שאברך ישיבה, מגזע חסידי, ישתמש בכאלו מונחים, וזה לשונו של הרבי:
"במענה למכתבו מיום 5\22. ולפלא גדול על אברך ישיבה מגזע אנ"ש ותמימים, שבמכתבו יורה התאריך למספרם, בה בשעה שבאותו יום עצמו אמר "היום יום חמישי בשבת" – מיוסד על הציווי זכור את יום השבת לקדשו, ולא עוד שהוא בימי הגבלה דמתן תורה".
ומכל זה מובן, שכדאי עד כמה שניתן שלא להשתמש בציון התאריך הלועזי, אלא רק בתאריך העברי. ובמקרה שצריך, יש לציין שהמניין הוא דווקא למניינם, ובזה אנו מציינים ומבהירים שאין זה המניין שלנו.