נושא:

צלי לא כשר

חתיכה של בשר צלי לא כשר שנפלה על חתיכת בשר כשר – האם היא אוסרת את כל החתיכה הכשרה או שהיא אוסרת רק את הכדי קליפה של החתיכה?

במשנה במסכת חולין "ירך שנתבשל בה גיד הנשה, אם יש בה בנותן טעם (שהגיד נותן טעם בירך) הרי זו אסורה".
בגמרא מובא בשם שמואל, שהמשנה מדברת דווקא כשהירך והגיד התבשלו יחד, שאז הטעם מתפשט בכל הבשר על ידי הרוטב, אבל אם נצלו יחד – מותר לאכול את הירך באופן שקולף וחותך את השכבות העליונות עד שמגיע לגיד.
הגמרא שואלת על כך מדברי רב הונא שאמר שגדי שצלה אותו יחד עם החֵלב שלו (שלא נטל את החֵלב הנמצא בכליות) – אסור לאכול אפילו מקצה האוזן של הגדי (אף על פי שאין שם חֵלב, ומכאן שהאיסור מתפשט בכל הבשר אפילו על ידי צלייה)!
הגמרא מסבירה שחֵלב יש לו דין שונה כיון שבטבעו הוא מפעפע ועל ידי כך מתפשט (בניגוד לגיד שהוא דבר כחוש, וטעמו אינו נפלט אל הירך על ידי צלייה). על כך שואלת הגמרא ממעשה שהיה ששאלו את רבי יוחנן לגבי גדי שנצלה יחד עם החֵלב שלו, ואמר רבי יוחנן שמותר לאכול את הגדי באופן שקולף ואוכל עד שמגיע לחֵלב. ומתרצת הגמרא ששם מדובר בכחוש.
נטילת מקום בקרבן פסח שבלע רוטב שאינו צלי אש:
במשנה במסכת בפסחים מובא שאם נטף מרוטב של קרבן פסח על התנור העשוי מחרס ואחר כך חזר אל הקרבן (שהרוטב נצלה מהחום של החרס, ואינו נחשב "צלי אש" כנדרש בקרבן פסח, ולאחר מכן חזר הרוטב ונבלע בקרבן) – יטול את מקומו (יסיר את המקום שבו נבלע הרוטב).
לתוספות ורא"ש צלייה בדבר כחוש אוסרת כדי נטילה:
תוספות ורא"ש כתבו לגבי הנאמר בחולין "קולף ואוכל עד שמגיע לגיד", שאין הכוונה עד שמגיע לגיד ממש, אלא צריך להניח כדי נטילה (עובי אצבע שהוא כ-2 ס"מ) סמוך לגיד, כיון שגם בצלייה נפלט טעם מעט בסמוך לאיסור, ולא מצאנו מפורש בשום מקום בש"ס שדי להסיר שיעור "כדי קליפה" בצלייה, ומשום כך יש להצריך את השיעור שמצאנו במפורש במשנה בפסחים הנ"ל שהוא "כדי נטילה" (על אף שהיה מקום לומר שרוטב מתפשט יותר בעומק הבשר). נמצא אם כן שלשיטת תוספות ורא"ש אם מדובר בצלייה רגילה (שאין בה דבר שמן) השיעור שנאסר הוא כדי נטילה, ואם מדובר בצלייה עם דבר שמן הרי זה כמו בישול.
הרשב"א חילק בין איסור תורה לדרבנן ובין שמן לכחוש:
הרשב"א כתב לגבי איסור כחוש שיש להחמיר כתוספות (להצריך כדי נטילה) רק באיסור תורה, אבל באיסור דרבנן מספיק כדי קליפה, ואם יש ששים כנגד האיסור הכל מותר. אבל לגבי איסור שמן כתב הרשב"א, שאם אין ששים כנגד החֵלב הכל אסור, ואם יש ששים – צריך כדי נטילה (כיון שבצלייה החיבור הוא נקודתי והבליעה מן האיסור מתרכזת במקום החיבור).
לרמב"ם אם יש בגדי 60 כנגד החֵלב כולו מותר:
אמנם לדעת הרמב"ם אם יש ששים כנגד החֵלב – קולף ואוכל עד שמגיע ממש לחֵלב ואינו צריך להניח כלום (אפילו לא כדי קליפה). לשיטת הרמב"ם אין חילוק מהותי בין כחוש לשמן, ומה שאמרו בגמרא ששם מדובר בכחוש היינו שגדי כחוש יש לו מעט חֵלב וממילא יש בבשרו 60 כנגד החֵלב ולכן הבשר לא נאסר. נמצא שלרמב"ם במקרה שצלה גדי בחֵלבו הכל תלוי האם יש 60 בבשר כנגד החֵלב או לא.
פסיקת האחרונים:
הלכה כתוספות ורא"ש:
השו"ע פסק על פי תוספות ורא"ש, שאיסור חם או קר שנפל על הצלי שאצל האש אינו אוסר אלא כדי נטילה, והיינו דווקא בבשר כחוש, אבל גדי שמן שצלאו בחֵלבו אם אין בכל הגדי ששים כנגד כל החֵלב שבו – אסור לאכול אפילו מהאוזן של הגדי, כיון שהוא שמן מפעפע בכולו.
בדבר שמן צריך נטילת מקום אפילו יש 60, ותתאה גבר:
עוד כתב השו"ע על פי הרשב"א, שכל דבר שיש לו פעפוע שנפל למקום ידוע מהחתיכה בצלי, אף על פי שיש בחתיכה 60 לבטל האיסור, צריך נטילת מקום. השו"ע הוסיף שדבר שיש לו פעפוע בצלי (שהאיסור או ההיתר או שניהם שמנים), אם היה אחד חם ואחד צונן, התחתון גובר. לפיכך אם נפל חם על צונן, אינו אוסר אלא כדי קליפה. ואם נפל צונן על חם, אם אין בהיתר 60 כנגד האיסור, הכל אסור.
לרמ"א מחמירים בדבר כחוש כמו שמן אלא אם כן הוא בוודאי כחוש:
הרמ"א הביא שיש מן הראשונים שכתבו שאין אנו בקיאים מה נקרא כחוש ומה נקרא שמן, ולכן מחמת הספק יש לאסור בצלייה בכל עניין עד שיהיה 60 כנגד האיסור, ואפילו כשיש 60 צריך נטילת מקום, וכך מנהג עדות אשכנז. אמנם הדברים אמורים דווקא באיסור חֵלב או שאר איסור ששייך בו שמנונית, אבל איסור שלא שייך בו שמנונית והוא בודאי כחוש – גם למנהג עדות אשכנז אין צורך ב-60 ודי להסיר "כדי נטילה".
לש"ך באיסור תורה יש להחמיר אפילו בכחוש ודאי:
הש"ך כתב שזהו דוקא באיסור דרבנן, אבל באיסור תורה מחמיר הרמ"א אפילו בכחוש גמור (שלא שייך בו שמנונית), כפי שמוכח מדברי הרמ"א במקום אחר שבמליחה משערים ב-60 אפילו בכחוש לגמרי, ואם כן הוא הדין בצלי כאשר מדובר על איסור תורה .
דין פיטום בצלי:
לשו"ע היתר שמן מפטם את האיסור הכחוש שנצלה עמו:
מבואר בשו"ע על פי הטור, שדין שמן הוא לא רק באיסור שמן אלא אפילו במקרה שחתיכת האיסור כחושה וחתיכת ההיתר שנצלית עמה שמינה. בבית יוסף מבואר שמקור דברי הטור בגמרא בפסחים האומרת לגבי בשר שחוטה שמן ובשר נבלה כחוש, שבשר השחוטה מפטם את בשר הנבילה הכחוש, ולאחר מכן בשר הנבילה חוזר ומפטם בריחו את בשר השחוטה. ואם בעניין של ריח אנו אומרים כך – כל שכן שיש לומר כך בצלי.
לט"ז אינו מפטם את האיסור הכחוש שנצלה עמו:
הט"ז לא קיבל את דברי השו"ע בזה אלא כתב שאין לדמות צלי לריח. לדבריו: כאשר האיסור כחוש וההיתר שמן יש לזה דין כחוש, כיון שאין בכוחו של האיסור עצמו לפעפע ולהתפשט, והעובדה שההיתר הוא שמן אינה גורמת לאיסור הנצלה עמו להחשב כמפוטם מאחר שמדובר על צלייה בחום ללא רוטב.
רוב האחרונים כשו"ע:
אבל הש"ך ורוב האחרונים קיבלו את דברי השו"ע הנ"ל (אכן נזכיר שלמנהג עדות אשכנז אין למעשה חילוק בין כחוש לשמן אלא אם כן מדובר באיסור כזה שלא שייך בו שום שומן בטבעו).
ולפי כל האמור לעיל מובן, שמאחר שזה מאכל שמן שנצלה על האש, ונפל עליו האיסור, האיסור הוא מתפשט בכולו ממש.

מקורות