ראשית יש להקדים, שבכדי לומר כל 'דבר שבקדושה', כגון 'קדיש' (שאינו רק ממנהג אלא מתקנת אנשי כנסת הגדולה) ו'קדושה' וכיוצא בזה, יש צורך בעשרה בני אדם יהודים.
דבר זה למדים ממה שכתוב בפרשת המרגלים 'עד מתי לעדה הרעה הזו', והמרגלים הרי היו שנים עשר, ומתוכם יצאו יהושוע וכלב שלא היו כלולים ב'עדה הרעה', שהרי לא חטאו עמהם להוציא דיבת הארץ רעה, אם כן יצא ש'עדה' הם עשרה. ולמדים ב'גזרה שוה' (אחת משלוש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהם) – 'תוך תוך': נאמר בנוגע לאמירת דבר שבקדושה 'ונקדשתי בתוך בני ישראל', ונאמר בפסוק האמור במרגלים 'הבדלו מתוך העדה הרעה הזו', מה במרגלים עשרה, אף אמירת דבר שבקדושה צריכה להיות בעשרה (מסכת ברכות דף כא).
כמו כן מעיקר הדין הפשוט, ישנם עוד כמה פרטים הנצרכים לכך: א) יש צורך שאותן עשרה יהיו זכרים. ב) שאותן עשרה יהיו גדולים שלמעלה מגיל מצוות (גיל שלוש עשרה), והביאו שתי שערות (שולחן ערוך אורח חיים דיני הקדיש – סימן נה סעיף א).
אמנם פרטים אלו אינם מוחלטים בכל אופן, שישנם דעות שמתירים כאשר ישנם תשעה זכרים גדולים, לצרף אף אשה אחת או קטן אחד כעשירי למניין, ולומר דבר שבקדושה.
וגדר הקטן שהותר לצירוף עשירי, במקור הדברים שהוא בדברי התוספות במסכת ברכות (דף מז) שפסק כרבי יהושוע בן לוי, שלדעתו – אף על פי שאמרו ש'קטן המוטל בעריסה אין מזמנין עליו', אבל מכל מקום ניתן לצרף אותו כעשירי למניין עשרה, משמע שאפילו תינוק שנולד ('מוטל בעריסה) – ניתן לצרף.
אמנם יש ראשונים שחולקים עליו, ולדעתם גם כשהותר לצרף קטן למניין עשרה כעשירי, הוא רק אם מדובר בקטן שכבר הגיע לחינוך תפילה, שהוא יותר מגיל שש, ויודע למי מתפללים.
בטעם וסברת שיטתם כתבו האחרונים, משום שמה שכתוב שעל 'כל בי עשרה שכינתא שריא' (על כל עשרה שורה השכינה), ולמדים זאת מהפסוק 'ונקדשתי בתוך בני ישראל', לא משמע שצריך דוקא גדולים, אלא שצריך 'עשרה' – ואין זה משנה אם הם גדולים או קטנים, מכל מקום נקראים הם 'בתוך בני ישראל'.
אך מרן המחבר לא קיבל שיטה זו הלכה למעשה ('לא נראין דבריהם לגדולי הפוסקים'), מפני שאותן ראשונים הקלו במניין עשרה, מפני שסברו כרב אשי שלשיטתו מקילים בצירוף עשרה יותר מבזימון שלשה, אך אנו שיטתנו כמר זוטרא שמחמיר במניין עשרה, ולכן איננו מקילים לצרף קטן – אפילו אם הגיע לחינוך – למניין עשרה. ומאחר והקטן לא הגיע לגיל מצוות, וכן האשה אינה מחוייבת בכל המצוות, אינם מצטרפים.
ישנה דעה נוספת בעניין זה, שאמנם אין מצרפים קטן מצד עצמו, אך על ידי חומש שבידו מצרפים אותו. אמנם מה שכתוב 'חומש' הכוונה שנותן לקטן ספר תורה בידו. אבל חומשים שלנו לא מצטרפין (לבוש סעיף ד). מעין זה כתב בנחלת יצחק (סימן קטן ג), אך הוסיף שחומש שנכתב על קלף כספר תורה גם מועיל, אבל חומשין שלנו הנדפסים על נייר, לדברי הכל אינו מועיל.
אך גם דעה זו לא נתקבלה להלכה (כמובא ברמ"א), וטעם הדבר הוא מפני המבואר במסכת ברכות שם, שישנו צד בגמרא שיהיה אפשר לצרף תשעה אם 'ארון קודש' לעשרה, והגמרא אינה מקבלת צד זה מסברה פשוטה, ארון קודש אינו בגדר 'אדם' – למרות כל קדושתו, ולכן אף שהצורך בעשרה הוא מפני הכתוב 'ונקדשתי בתוך בני ישראל', מכל מקום, לא ניתן לצרפו. ואם כן מאותה הסיבה אין מקום לצרף קטן על ידי ספר תורה שבידו, שלמרות קדושתו הגדולה, מכל מקום איהו בגדר 'אדם' בכדי שנוכל לצרפו.
למרות כל האמור בהלכה מצד הדין, מכל מקום הביא הרמ"א – שישנם נוהגין להקל בשעת הדחק.
אמנם הרבה אחרונים לא הסכימו לקולא זו, נגד פסק ההלכה, וכתבו שאף בשעת הדחק לא ניתן לצרף קטן למניין עשרה. ובעל ה'לבוש' אף הביא זאת כמנהג סותר למנהג הרמ"א וכתב 'ולא ראיתי נוהגין להקל אפילו בשעת הדחק'.
ולמעשה הביא ב'משנה ברורה', שבזמנינו ישנם נוהגים לצרף קטן על ידי חומש שבידו, אך גם זאת דוקא לשמוע ברכו וקדיש שהוא חיוב, אבל קדיש שלאחר עלינו שהוא ממנהג בלבד – לא יאמרו.
וכן ב'שולחן ערוך הרב' הביא, שלמרות שהעיקר כהאוסרים, אין למחות באותן שנוהגין להקל בשעת הדחק לצרפו על ידי חומש שבידו, או אפילו בלא חומש כיון שיש להם על מי לסמוך, ומכל מקום לא יאמרו אלא ברכו וקדיש שהוא חיוב, אבל לא קדיש שאחר עלינו שאינו אלא מנהג.
לכן העולה מכל האמור: שבעיקרון אין לצרף קטן למניין עשרה, ויש להחמיר זאת גם בשעת הדחק.
אמנם בנידון האמור בשאלה, מאחר ומדובר באחד שנוגע לו מאוד התפילה ביום ה'יארצייט' של הוריו, והוא אחד שאפשר שזה בין הדברים היחידים שגורמים את הקשר שלו ליהדות במשך השנה, ובפרט אם זה יכול לחזקו בקיום תורה ומצוות, יש מקום להקל לצרף קטן לעשרה, כאשר מדובר בילד שהגיע לחינוך (גיל שש ואילך) – ויודע להתפלל עם הציבור, (ואם מסובך לתת בידו ספר תורה, אפשר להקל גם בלא זה).
אמנם יאמרו רק 'דבר שבקדושה' ממש, כמו 'קדושה' ו'ברכו', והקדישים הנצרכים מן הדין, אך לא מה שהם רק מנהג בלבד (כמו הקדיש שאחר 'עלינו לשבח').
