שאלה זו היא שאלה שנאמרו עליה תשובות רבות בספרים, וכל מפרש ומפרש מביא לה את התשובה מהכיוון שלו. בספרים נקראת שאלה זו שאלת ה"בית יוסף", מכיוון שהוא מהראשונים ששאל את שאלה זו. ולהלן נביא חלק מן הביאורים.
ובכל הבא לקמן, ראה: כלי חמדה פ' ויקהל (לה, כז – כח), "המועדים בהלכה" (להרש"י זוין) ע' קנח. וש"נ מקורות לספרים נוספים הדנים בשאלה זו.
ובקיצור העניין, אביא את הביאורים שמביא הרבי בשיחתו, את דחייתם, ואת הביאור המחודש של הרבי מה"מ, ששופך אור חדש ומחודש על הנס. (השיחה נמצאת בלקו"ש לפרשת חיי שרה חט"ו ה, שק"מ כסלו)
ביאור אחד הוא בהגדרת – כמות.
היינו שהכמות של השמן גדלה, כך שיהיה שמן מספיק לכל שמונת הימים. היינו שהפך שמן נשאר כל יום, גם ביום הראשון, מלא כמו שלא רוקנו ממנו כלום. או שמצאו את הנרות מלאות שמן – כך שהשמן שהיה בה הוא שמן ניסי מצד עצמו.
אבל, על תירוץ זה קשה, כיצד היה אפשר להדליק את הנרות בשמן שמקורו בנס, והרי הכתוב אומר "שמן זית.." ולא שמן שעשוי מנס?
אלא, לפי פירוש זה מוכרחים לתרץ שהכוונה בשמן זית היא לשמן בעל תכונות של שמן זית, שאורו צלול וכדומה, אבל לאו דווקא שמן שמקורו הוא מזית כפשוטו. אך תירוץ זה דחוק קצת.
ביאור שני הוא בהגדרת – איכות.
היינו שאיכות של השמן השתנתה. או באופן שהכמות של שמן שמספיקה בדרך כלל רק ליום אחד, הספיקה באופן ניסי למשך שמונה ימים: או שחילקו מראש את השמן לשמונה חלקים ובכל יום מילאו בנרות רק שמינית מהשמן, או שביום הראשון מילאו את כל המנורה, ובכל לילה כלתה רק שמינית מהשמן.
על תירוץ זה קשה מההלכה שצריך לתת בנרות את המידה הנצרכת לכל יום – חצי לוג. ובנוסף לזה, אין כלי שרת מקדשין אלא מלאים. ולביאור שחילקו מראש את השמן, לא היו הנרות מלאים. ולביאור שכל יום נחסרה רק שמינית יוצא בכל יום, למעט היום השמיני, היה יותר ממדתה שתהא דולקת מערב עד בוקר.
והביאור השלישי, המחודש בשיחתו של הרבי מה"מ, היא שהנס היה בהגדרת – נמנע הנמנעות.
נתנו את כל השמן בנרות, ובבוקר מצאו הנרות מלאים שמן, (אבל לא מטעם שהשמן דלק ואז התמלאו הנרות בדרך נס, אלא מצד ש)השמן בער באש, ויחד עם זה לא נגרע מאומה. כמו אש של מעלה ששורפת ואינה אוכלת, וכמו "הסנה בוער באש והסנה איננו אוכל".
ומעלה מיוחדת בפירוש זה, שהאש ואור הנרות היו טבעיים, שדלקו על ידי השמן, מה שגורם בהכרח לכליון השמן, אך בו זמנית התרחש הנס של אי-כליון.
נס דומה לנס זה הוא הנס של "מקום הארון אינו מן המדה" – היינו שמדדו את הארון שהיה בקודש הקודשים, וכשמדדו את המרווח מהקיר לארון, לא נחסר במידת קודש הקודשים כלום ע"י הארון. נס שהארון ישנו, באופן גשמי, אך הוא לא תופס מקום.
נס זה ארע דווקא מהיות הארון במידה מסויימת גשמית – ועל דרך זה הוא גם בנס פך השמן, שהנס התרחש דווקא ע"י שהדליקו את הנרות כהלכה, ובשמן שתכונתנו הטבעית היא להתכלות ע"י האש. ובכל זאת, באופן של נמנע הנמנעות הוא לא התכלה.
הרבי מסביר, שהמהות של נס זה בעבודת היהודי, היא שעל היהודי להיות חדור בעבודה של מסירות נפש והתבטלות עצמית לקב"ה במשך כל היום כולו.
במשך כל היום כולו האדם שקוע בעבודה של מס"נ, מבלי שדבר יוכל למנוע ולעכב בעדו, כמו ר"ע שהיה מצטער מתי יבוא לידי ואקיימנו – שהיתה לו מס"נ בכל ענייניו. עבודה זו נדרשת בזמן שהחושך יכסה ארץ והוא מנגד לאור הקדושה, וישראל נתונים בשביה – שאז עבודת ה' צריכה להיות בשבירת החושך ובהפיכתו לאור.
ודווקא בגלל שהייתה תקופה כ"כ קשה, שעוררה בישראל מסירות נפש גלויה, שהלכו להלחם באופן של חלשים מול גיבורים, ובאופן של למעלה מדרך הטבע, השתדלות זו היא זו שגרמה ל"וה' יגיה חשכי" – גילוי שם הוי' שמעל להשתלשלות שהופך את חשכת הגלות. ופך השמן הוא האור שבו החיצונים אינם יכולים לגעת, אור שלמעלה מההשתלשלות.
ויהי רצון שנזכה תיכף ומייד להתגלות המלך המשיח, ואזי יאיר אור הוי' ללא הסתר ולבוש בכל העולמות כולם, תיכף ומייד ממש.
