תשובה: בשאלה זו יש לדון בפרטים הבאים: א) מהו חיובו של ילד לגבי איסורי שבת? ב) האם ישנו הפרש באיזה גיל הילד? ג) האם ישנו הפרש אם רק שמים אותו ליד המקרר, או שגם מורים לו או מרמזים לו לפתוח? ד) האם ישנו הפרש האם מראים לילד (בהבעת הפנים) שזה טוב ורצוי ונוח לנו שיפתח, או שאין מראים לו כל הבעת פנים, רק שוהים עמו באופן סתמי ליד המקרר עד שפותח אותו לפי תומו ורצונו.
ראשית יש להביא את הדין המובא בשולחן ערוך אורח חיים בהלכות שבת סימן שמג לגבי חיוב קטן באיסורים. כותב מרן המחבר, קטן שאוכל נבלות להנאתו אין מצווים בני אדם להפריש אותו מכך, אך אביו מחויב לגעור בו ולהפריש אותו מהאיסור.
והטעם מפני שאפילו במצוות עשה מצווה האב לחנך את בנו כמו שכתוב 'חנוך לנער על פי דרכו', ואם כן כל שכן שמחויב להפרישו מאיסורים (משנה ברורה).
והוסיף הרמ"א שחיוב האב להפרישו מאיסור, הוא רק באיסורי תורה. וכתבו על כך הפוסקים, שבאמת אביו מחויב להפרישו גם מאיסורי דרבנן, שהרי כאמור כשם שמחוייב לחנכו במצוות שזה כולל גם מצוות דרבנן, כמו כן יתחייב משום זה גם לחנכו באיסורי דרבנן ובמכל שכן (מגן אברהם).
אלא כוונת הרמ"א היא שבאיסור דרבנן אין זה החלטי שצריך להפרישו, כמו למשל אם צריך הקטן לכך, כגון לרחוץ אותו או לסוך אותו ביום הכיפורים (הגר"א).
אך בשולחן ערוך אדה"ז בסעיף ו' הביא שיטה, שאף אם הגדול צריך לכך באיסור מדברי סופרים, מותר לתת לקטן שיעשה לו את זה, לצורך מצווה (או במקום צער) כי איסור זה הוא כמו איסור אמירה לנוכרי. אולם לא יאמר לו כן בקביעות אלא באקראי בלבד שלא יסרך אחר זה אף כאשר יגדיל. וכתב שיש לסמוך על דבריהם להקל בדברי סופרים כשצריך.
וגדר חינוך קטן באיסורים בין של תורה בין של דברי סופרים, כתבו הפוסקים שהוא בכל תינוק שהוא 'בר הבנה', כלומר שמבין כאשר אומרים לו שדבר זה אסור לעשות או לאכול. וכוונת הדברים שאינו מונע את עצמו רק כי מיראים אותו ואינו מבין למה, אלא מפני שגם מבין בהבנתו שדבר זה הוא אסור.
אך תינוק שאינו 'בר הבנה' כלל, אביו אינו מצווה כלל להפריש אותו מאיסור בעל כורחו או מלחלל שבת אפילו באיסורי תורה, כיון שאינו מבין כלל מה שמונע ומפריש אותו.
וב'איסור והיתר' משמע שבתינוק זה מותר אפילו לתת לו בידיים איסור מותר. והקשו עליו האחרונים שהרי מבואר בגמרא מפורש שאין לתת לתינוק איסור בידיים או לצוותו שיעבור איסור, ולא חילקו באיזה תינוק מדובר, משמע שבזה תמיד אסור, אפילו אם הוא לא בר הבנה כלל (חיי אדם. וכן פסק בשולחן ערוך אדה"ז).
ולפי זה אסור לתת לתינוק בידיים איזה דבר מאכל של איסור אפילו אם כוונת הנותן בכדי שישחק עמו בלבד, שמא יאכל אותו, ונחשב הדבר כאילו מאכילו בידיים, כיון שהוא נתן לו את האיסור (מגן אברהם).
וכתב בשולחן ערוך אדה"ז, בסעיף י', שכל זה הוא באיסורי מאכלות, אבל מותר לתת לתינוק בשבת חפצים שיוכל לעשות בהם מלאכה לעצמו, ואפילו אם יודע שיעשה בהם בוודאות מלאכה, כיון שהתינוק מתכוין להנאת עצמו, רק שלא יתן הגדול לתוך פיו של תינוק.
כמו כן מבואר שם בסעיף ו', שמותר לומר לקטן לעשות איסור מדברי סופרים לצורך מצוה כאשר זהו באקראי בעלמא, אף שעושה כן לצורך הגדול. וראה בסימן שלד סעיף כו שיש למחות בקטן שבא לכבות, מאחר ודעתו על דעת אביו. ולפי זה אם אומרים לו לעשות דבר המותר כמו שיפתח מקרר ויוציא משם דבר לעצמו, אף שבפסיק רישא נדלק נורה אפילו עם חוט להט, מאחר ואינו מתוכין ואין דעתו על הדלקת הנורה, ובפרט שמכוין רק לטובת עצמו, והאיסור נעשה בפסיק רישא בדרך ממילא, וכמו ההיתר באמירה לנוכרי בזה. כמבואר בסימן רנג לעניין הוצאת קדירה שסביבה גחלים בוערות.
העולה מן האמור: אם מדובר בתינוק שאינו בר הבנה כלל בענייני איסור (בדרך כלל פחות מגיל שלוש), מותר להעמידו ליד המקרר ולומר לו שיפתח ויקח איזה משהו שאוהב. מאחר ואינו אומר לו לעשות איסור רק שזהו בדרך ממילא בפסיק רישא, ועושה כן לטובת עצמו. ובפרט אם מדובר באיסור מדברי סופרים (כמו אם נורת החשמל היא מסוג 'לד' – שאין בה חוט להט).
אך לא יעשה כן בקביעות אלא באקראי בלבד, ובאופן האמור בלבד, כאשר יש צורך מצוה לשבת בכך, כגון להוצאת אוכל לסעודה.
