תשובה: מבואר בשולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן שמ סעיף יד, שהמדבק ניירות או עורות בקולן של סופרים וכיוצא בו, הרי זה תולדת תופר וחייב; וכן המפרק ניירות דבוקים או עורות דבוקים ולא התכוין לקלקל בלבד, הרי זה תולדת קורע וחייב.
וכתב במגן אברהם שנראה לומר שאם נדבקו הדפין אחד לשני על ידי שעוה או בשעת הקשירה מותר לפתחן כי לא נעשה לקיום, וכל שכן הכא שנעשה ממילא. וכן כתב במשנה ברורה שכל החיוב הוא דוקא בזה שהדיבוק נעשה לקיום, אבל היכן שנדבקו הדפין להדדי על ידי שעוה או בשעת הקשירה מותר לפתחן, כיון שלא נעשה לקיום, כל שכן כאן שנעשה ממילא בלא מתכוין לפיכך אינו דומה כלל לתופר ואין בו משום קורע.
אמנם המשיך בדבריו שאם נדבקו במקום האותיות אסור לפרקן. אולם לקרוע מחדש דפים של הספרים שלא נחתכו מבעוד יום יש בהן חיוב ואפילו על ידי אינו יהודי אסור. ומי שנסתבכו בגדיו בקוצים מפרישן בצנעה ובנחת שלא יקרע ואם נקרע נקרע וכן מותר ללבוש בגדים חדשים ואם נקרע נקרע שאינו מתכוין לקריעה. ופוצעים אגוזים במטלית, היינו שמכה על המטלית כדי לשברם, ואינו חושש שמא תקרע.
ובביאור הלכה ביאר הטעם מדוע זה נחשב תולדת תופר, כי תופר ענינו הוא שלוקח שני דברים אחדים ומחבר אותם לאחד, וכן הוא על ידי דיבוק. וכמו כן נראה לומר שהוא הדין כשמדבק עץ לעץ על ידי דבק כנהוג גם כן שם תופר עליו כי מצינו בגמרא דף עד שבעצים שייך גם כן תפירה שאמר שם מי שעשה כוורת של קנים אם תפר את פיו חייב.
ולעניין שיעור הדבר כתב, שהנה אף שלענין טחינה דעת הרמב"ם שהמנסר עצים ליהנות בנסורת שלהן אף שהוא תולדה של טוחן ובטוחן שעורו כגרוגרת מכל מקום בזה חיובו בכל שהוא, הרי שאין הכרח מהאב לתולדה לעניין שעור, שם שונה הדבר שחשוב שעור הנסורת בכל שהוא, וכמו השף מתכת, שחשיבות המתכת הוא בכל שהוא. מה שאין כן לענין דיבוק עור שהוא כתפירה לא מצינו חילוק בתפירה בין בגד עור לבגד אחר ובכולם צריך שיעור לענין חיוב והוא הדין לענין דיבוק. ולענין נייר משמע לכאורה גם כן מלשון השולחן ערוך שדין אחד להן.
אמנם ממשיך לגבי זה, שיש לעיין לעניין מפרק שחיובו הוא משום קורע ואף שלא היה על מנת לתפור משום שכיון שדעתו לאיזה דבר צורך ולא לקלקל חשוב כעל מנת לתפור, או בקורע בחמתו לדעת הרמב"ם שמחייב בו, אם שייך בזה גם כן השיעור כדי לתפור ב' תפירות או שמא מתי אנו אומרים בקורע שעור זה, זהו דווקא היכן שחיובו הוא משום שכונתו היה כדי לתפור, על כן אנו אומרים שבפחות משיעור זה לא נחשב.
מה שאין כן היכן שחיובו הוא משום שכונתו הוא בשביל איזה תיקון אחר, כגון בענייננו שצריך שיהיה הנייר והעור חלוק או בקורע בחמתו שהוא כדי ליישב את דעתו וכמו שכתב הרמב"ם שם, או בכל קורע שהוא על מנת לתקן, כל שיש בו התיקון שהוא מכווין בו חייב ולא תלוי בשיעור זה.
ובסיכום הדברים נביא מה שכתב בשולחן ערוך שם סעיף יז, שאף על פי שחתיכת תלוש מותרת לכתחילה כשאינו מקפיד לחתכו במידה, מכל מקום אם על ידי זה מתקנו להשתמש בו איזה תשמיש חייב משום תיקון כלי – אם מחתכו בסכין, כמבואר לגבי קטימת קיסם ושלא בסכין פטור אבל אסור. לפיכך אין שוברים את החרס ואין קורעים את הנייר המותרים בטלטול כדי להשתמש בהם איזה תשמיש, מפני שהוא כמתקן כלי.
אבל משום קורע אין איסור אלא כשקורע ומפריד גופים רבים שנתחברו, כגון קורע בגד הארוג מחוטים הרבה אבל הנייר שהוא גוף אחד אין בפסיקתו וחיתוכו משום קורע, ומטעם זה מותר לקרוע עור שעל פי חבית של יין, מפני שהעור הוא גוף אחד ולא שייך בו איסור קריעה אלא איסור החיתוך אם מקפיד לחתכו במידה.
אבל המפרק ניירות דבוקים הרי זה תולדת קורע, והמדבק ניירות או עורות בקולן של סופרים וכיוצא בו הרי זה תולדות תופר וחייב, במה דברים אמורים כשדיבוק זה נעשה לקיום, אבל דפי ספרים שנדבקו זה לזה על ידי שעווה או בשעת הקשירה מותרים לפתחן בשבת, שכיון שלא נעשה לקיום ועוד שנעשה מאליו בלא מתכווין לפיכך אינו דומה כלל לתופר ואין בו משום קורע.
העולה מן האמור: שההולכים בשיטת המשנה ברורה וודאי שיש להם להקל בפתיחתם מאחר ונחשב כקורע עור על מנת להוציא תכולתו שמותר. וההולכים לשיטת שולחן ערוך אדה"ז לכאורה יש להחמיר מצד קורע, אך יש להקל מצד אחר, מאחר וכל סגירה זו למרות שנעשית בכוונה במפעל, מכל מקום אינה בגדר של 'נעשית לקיום', וממילא יש מקום להקל ולהתיר את פתיחתם בשבת.
