פרשת המן

שלום. במענה לשאלתך אודות הקשר המהותי בין יום השבת לבין פרשת המן דווקא. הנה המקור לדברים אלו נמצא בספר העתים _{(ספר הלכה שנכתב במאה ה-12 על ידי רבי יהודה בן ברזילי הברצלוני)} ושם הוא מביא בשם הרס"ג _{(רב סעדיה בן יוסף אלפיומי גאון (יולי 882 – 21 במאי 942), היה איש אשכולות, מגאוני בבל. בגיל 46 מונה לראש ישיבת סורא בבגדאד)} שמי שנמצא בשבת בדרך רחוקה ולא יודע איזה פרשה צריך לקרוא, יקרא את פרשת המן כיון שהיא נאמרה בשבת (או שבה נצטוו על השבת). ולכאורה כמו ששאלת יפה הרי ישנם עוד חלקים בתורה שנאמרו בשבת ולדוגמא – עשרת הדברות, שעליהם נאמר בגמרא מסכת שבת דף פו עמוד ב: "ודכולי עלמא בשבת ניתנה התורה", אז למה בחרו דווקא את פרשת המן ולא את עשרת הדברות למשל?

נקודת התשובה היא שישנו מכנה משותף בין המן לבין השבת ומצד זה חכמינו זכרונם לברכה מקשרים בין שניהם דווקא. הנקודה היא שבשניהם יש חיבור של דבר עליון עם דבר תחתון אבל באופן שהעליון נשאר בעליונותו והתחתון נשאר במציאותו. בשבת העולמות (במציאותם הם) עולים למעלה ובנוגע למן, המן (במהותו) נמשך למטה.

ונבאר,

ידועים דברי הגמרא במסכת יומא דף עה' עמוד א אודות כך שישנם שלושה לשונות שונים לגבי המן וכל אחד מתאר מיקום אחר להיכן המן היה מגיע כך שלצדיקים זה ירד בפתח הבית, הבינוניים היו צריכים לצאת וללקט את המן ואילו הרשעים היו צריכים להתרחק עוד יותר. כך גם מוסבר ההבדל בין שלושת הלשונות "לחם", "עוגות", ו"טחנו" שמוזכרים בנוגע למן: הצדיקים קיבלו את המן מוכן לאכילה – לחם, הבינוניים היו צריכים לאפות אותו – עוגות והרשעים היו צריכים לטרוח יותר כי הם קיבלו את המן בצורה בלתי מוכנה כלל ועל מנת להכשיר את המן הם היו צריכים גם – לטחון אותו לפני האפייה. עד כאן תמצות דברי הגמרא.

בספר שמות _{(פרק טז פסוק ד)} התורה מכנה את המן "לחם מן השמים" וכך גם בספר תהילים _{(פרק עח פסוק כד)} "דגן מן השמים". ובספר חסידים _{(נכתב על ידי רבי יהודה , חי בגרמניה בסוף המאה ה-12 ובתחילת המאה ה-13)} סימן תתתת"מ כתוב שהיו מברכים על המן – "הנותן לחם מן השמים".

מהו ההבדל בין לחם מן הארץ לבין לחם מן השמים? על מנת להכין לחם מן הארץ יש לטרוח הרבה מאוד עד שהלחם נעשה ראוי לאכילה ולבסוף הוא גם יוצא כפסולת. מה שאין כן לגבי לחם מן השמים שאין בו טרחה (וגם טרחת הרשעים היא שלא בערך יותר קלה מתהליך הכנת הלחם מן הארץ) וגם אין בו פסולת. זה שהמן אין בו פסולת זה מראה שהוא לא מאבד ממעלתו העצמית ולא זו בלבד אלא שהמן משפיע לטובה על מי שאוכל אותו ואפילו על הרשעים. כמובא מהמדרש: "לא ניתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן" _{(מכילתא שמות טז, ד)}, זאת אומרת שעל ידי אכילת המן בני ישראל נעשו ראויים לקבל ולדרוש בתורה. אמנם גם לאחרי אכילת המן נשארו רשעים בעם ישראל, כך שהזיכוך שנעשה על ידי המן לא פעל בהם בשלימות. אבל בהחלט היה למן השפעה חיובית על האוכלים אותו וזאת מכיוון שהמן גם בירידתו למטה, הוא נשאר במהותו ומעלתו העצמית כך שהיתה ניכרת ההשפעה על האוכלים אותו.

נקודה זו אנו מוצאים גם בנוגע לשבת.

בפסוקי הבריאה נאמר: "ויכלו השמים והארץ וכל צבאם" _{(בראשית ב,א)}, ויכלו מלשון – כליון. שביום השבת כל הבריאה עומדת בכליון ותשוקה א הקדוש ברוך הוא. זאת אומרת שביום שבת העולם מתעלה ומתרומם כלפי ה'. דבר זה משתקף גם בהלכה כפסק אדמו"ר הזקן בשולחן ערוך שלו בתחילת סימן רמ"ב שבשבת יש מצווה לענג את השבת באכילה ושתיה. במשך ימות החול האכילה והשתיה צריכים להיות רק מה שנדרש לצורך הגוף, וגם זה ללא תענוג מכיון שזה מגשם את האדם. אך בשבת דבר זה עצמו נעשה מצוה! מכך רואים איך שפעולת האכילה והשתיה של ימות החול לא נחשבת כקודש אך בשבת אותו הדבר מתעלה ונעשה קדוש ומצוה. כך גם ביחס למה שכתוב בתלמוד הירושלמי _{(מסכת דמאי תחילת פרק ד')} בנוגע לרשע גמור – שאינו משקר בשבת. הוא עדיין נקרא רשע גם בשבת, אבל יחד עם זאת קדושת השבת חודרת גם בו. משמע שהשבת פועלת פעולה גם על האוכל שנעשה קדוש באכילתו וגם השבת פועלת על הרשע שמצד טבעו לא ישקר בשבת.

זוהי הסיבה מדוע כאשר לא יודעים מהו הענין המיוחד של שבת זו יש לקרוא את פרשת המן מכיון שגם המן במעלתו העצמית יורד עד לדרגות הכי נמוכות וזאת לעומת עשרת הדברות כמו שהבאנו לדוגמא. למרות שפרשת מתן תורה היא פרשה נעלית ביותר מכל מקום אין היא מראה כל כך על ההמשכה שלה למטה כפי שהיא במעלתה העצמית.

יהי רצון שיומשכו כל ההמשכות הנעלות בזכות פרשת המן ושיושפע שפע פרנסה לכל עם ישראל אמן ואמן.