תשובה: בכדי לענות על שאלה זו יש לדון בפרטים הבאים: א) מהי תקנת פרוזבול. ה) האם הגבילו זאת רק על גברים. ג) באם היא חייבת, האם בעלה יכול להיות שליח במקומה לעשיית הפרוזבול.
תשובה: ישנה מצוות עשה מהתורה שהמלווה לחברו כסף במשך שש השנים שעד שנת השמיטה, ישמיט בשנת השמיטה את כל הלוואותיו שחייבים לו, כפי שנאמר בפסוק בספר דברים (טו, ב) "שמוט כל בעל משה ידו".
וגדר מהות המצוה היא שהמלווה יעזוב את החובות ולא יתבע אותן מן המלווה. ולכן אם בא הלווה להחזיר לו את החוב, צריך המלווה לומר לו "משמיט אני את החוב, וכבר נפטרת ממני" (רמב"ם הלכות שמיטה ט, כח).
ומצווה זו חלה בין בארץ ישראל ובין בחוץ לארץ, כיון שמצוות שמיטת כספים מתייחסת לאדם ולא לקרקע, וכמודגש בפסוק (דברים שם) "מקץ שבע שנים תעשה שמיטה, וזה דבר השמיטה, שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו, לא יגוש את רעהו ואת אחיו, כי קרא שמיטה לה'". וכל מצוה שהיא חובת הגוף חלה גם בחוץ לארץ, וזאת בשונה ממצות שמיטת הקרקעות בשמיטה שמתייחסת לקרקע, ועל כן היא בארץ ישראל בלבד, ככל מצוה שהיא חובת קרקע.
ובזמן הזה שמצוות יובל אינה נוהגת, אזי מצוות שמיטת קרקעות אינה מהתורה אלא מדרבנן בלבד (שולחן ערוך אדה"ז הלכות הלוואה סעיף לד). אמנם רבותינו ז"ל תקנו שתחול אף בזמן הזה, בכדי שלא תשתכח תורת שמיטת כספים מישראל (רמב"ם שם ט, ג).
בעניין תקנת הפרוזבול מובא במשנה שכאשר ראה הלל הזקן שאנשים נמנעים מלהלוות זה לזה עקב שמיטת החובות בשביעית ועוברים על ציווי התורה (דברים טו, ט) "השמר לך.. לאמר קרבה שנת השבע שנת השמיטה, וראה עיניך באחיך האביון ולא תתן לו.. והיה בך חטא", עמד הלל ותיקן פרוזבול כדי שהשמיטה לא תשמט את החוב, כך שאנשים ימשיכו להלוות זה לזה ללא חשש שהחוב יאבד.
עניינו של הפרוזבול הוא שהמלווה מוסר את החוב לבית דין – שהם יגבו את החוב עבורו. במצב כזה השביעית אינה משמטת את החוב, שנאמר "לא יגוש את רעהו", וממילא על ידי תקנה זו אינו צריך לתבוע את חובו, מפני שהבית דין נוגשים את החוב בשבילו, שנמסר להם לפני השמיטה. ועל כן הפרוזבול מועיל רק להלוואות שניתנו לפני עשיית הפרוזבול.
השם פרוזבול מורכב משתי מילים: 'פרוז' – תקנה. 'בול' – עשירים. כלומר, התקנה של פרוזבול היא לטובת העשירים שלא יפסידו את הכסף שהלוו לאחרים כאשר לא יוכלו לגבותו עקב מצוות שמיטת כספים.
ואמנם גם נשים מצוות להשמיט כספים, שהרי יש במצווה זו גם מצוות לא תעשה, ונשים חייבות בכל מצוות לא תעשה. ולפי זה אשה שיש לה חשבון בנק נפרד מבעלה ועושה בו (בהסכמת בעלה) כרצונה, ואין לבעל שליטה על הכסף הנמצא בחשבונה (ויש סוברים שאפילו אם הוא חשבון משותף, אך יכולה לעשות בכסף שם כרצונה) – והלוותה מכספים אלו לאחרים, הרי שהיא צריכה לעשות פרוזבול בכדי שתוכל לגבות את חובותיה.
וביכולת הבעל להיות שליח לעשות עבורה את הפרוזבול, או על כל פנים לעושים זאת בעת התרת נדרים, ואומרים בדיבורם שמוסרים את חובותיהם לבית דין, יכולים באותה עת לומר גם כן בשביל האשה – שגם אשתו מוסרת לבית הדין את חובותיה (וזאת אפילו שלא בידיעתה, מחמת הכלל "זכין לאדם שלא בפניו").
ואמנם כל זה מעיקר הדין, אך למעשה לפי דברי שולחן ערוך אדה"ז (הלכות הלוואה סעיף לה), שבימינו עשיית הפרוזבול היא חומרא של ירא שמים, ואינו מעכב את תביעת החובות, הרי שנראה שלא הטריחו את הנשים לעשות זאת, ואף לא הטריחו את הבעל לעשות זאת בשבילה.
העולה מן האמור: שאשה מחוייבת מעיקר הדין במצוות 'לא תעשה' של 'שמיטת כספים', ולכן אם יש לה חשבון נפרד, או אפילו משותף עם בעלה אך יש לה גם שליטה על הכסף, והלוותה לאחרים, אזי מעיקר הדין עליה לעשות פרוזבול, או שעל כל פנים בעלה יעשה עבורה (וכמובן כאשר אין לה שליטה בכספי הבית ורק בעלה מתעסק בזה, הרי שאין צורך שתעשה זאת).
אולם למעשה מאחר וכיום עשיית פרוזבול לשיטת 'שולחן ערוך אדה"ז' היא חומרא בלבד, לא הטריחו את הנשים בכך, והרוצה לטרוח ולעשות – תעשה.
