ראשית, משתתף בצערכם, כל יהודי הוא עולם מלא, ובודאי קרוב משפחה שהצער גדול יותר ויותר, שבעז"ה תזכו לשוב ולהתאחד עימו יחד בגאולה האמיתית והשלימה שאז תקויים נבואת יחזקאל "וידעתם כי אני ה' בפתחי את קברותיכם ובהעלותי אתכם מקברותיכם עמי" (יחזקאל ל"ז, יג).
בודאי שכוונתכם רצויה וטובה, הנצחת הנפטר מקיימת את זכרו בעולם למען ילמדו הדורות הבאים מהנהגותיו וממעשיו הטובים, וכפי שנראה כאשר הדבר נעשה כפי רצון ה' – הדבר גורם עילוי נשמה ושמחה רבה לנשמת הנפטר.
והנה, על פי התורה ישנם כמה דרכים להנציח את הנפטר:
אומרת המשנה (במסכת שקלים פרק ב' משנה ה'): "רבי נתן אומר מותר המת בונין לו נפש על קברו". כלומר, שאם גבו כסף עבור קבורת המת – ונשאר סכום עודף, צריך לבנות על הקבר ציון (כשם שעושים לצדיקים ורבנים גדולים).
וכן הובא דין זה במדרש בראשית רבה (פרשה פ"ב), על הפסוק "ויצב יעקב מצבה".
בנוסף, לבני הנפטר ישנן עוד מספר דרכים להנציחו – ע"י אמירת קדיש במהלך השנה הראשונה לפטירתו, לימוד משניות לע"נ (ומה טוב לסיים את כל ש"ס המשניות באם הדבר אפשרי), הוספה בלימוד התורה (ומה טוב בעשרה) לעילוי נשמת הנפטר ועוד דברים טובים הנעשים מתוך מטרה לגרום לנשמה להתעלות מעלה בזכות צאצאיהם ההולכים בדרכם (ראה כ"ז נטעי גבריאל דיני אבילות ח"ב פרק מ', ושם מציין כל המקורות למנהגים שצויינו).
משפחת הנפטר – שאינה המשפחה הקרובה (המחוייבת ע"פ דין בדיני אבילות וכ') אך הנפטר יקר עבורם ורוצים להנציח את זכרו:
כותב החפץ חיים בספרו אהבת חסד (פרק ט"ו):
"אגב ראיתי להזכיר פה עוד ענין נחוץ: יש אנשים שרוצים לעשות יד ושם לזכר עולם על נשמת אבותיהם, ועושים להם מצבה של אבן שיש יקרה ומפותחת בפתוחי חותם באותיות מזהבות וכדומה ציורים ופרחים הרבה, ויש שמוסיפין לזה נטיעות יפות וכדומה מתענוגי בני האדם, ומפזרין על אלו הענינים ממון הרבה וחושבין שבזה עושין נחת רוח גדולה לנשמת הנפטר.
וכמה טעות טועין אלו האנשים במחשבה הזו, כי באמת נפש הנפטר אחר פרדתו מן העולם הזה הוא מכיר שם בעולם האמת את התכלית הנרצה של תורה ומצוות, כי הוא רואה שזו היא הסחורה היקרה המהלכת שם בכל העולמות ועבורם יתענג האדם לאור באור החיים. ואז יקר מפז אצלו איזה מצוה קלה שעשה בעולם הזה ומתמרמר הרבה על עצמו על שכלה ימי חייו בהשגת תענוגי הבל וכבוד המדמה שהוא צריך לתת דין וחשבון עליהם.
ויתר ההוצאות שנופלין על זה היה להם לקנות ש"ס ולתנו לבית המדרש ולכתבו עליו שהוא לזכר נשמת אבותיהם, או לעשות מזה גמ"ח קבוע לזכר נשמת אבותיהם, ובזה היה מתעלה נפשם מאד למעלה. כי מכל הלואה והלואה שנתוסף להם מצות עשה דאוריתא ממילא נתוסף זכות לאבותיהם גם כן כמו שכתב בספר יש נוחלין דזכיות ומצוות שעושה הבן אחר מיתת אביו הוא כפרה לנפש אביו…".
ישנו מכתב מרתק של הרבי בשאלה ספציפית זו. מר זלמן שז"ר – שהיה נצר למשפחה חב"דית ובעל לב יהודי חם ליהדות וחסידות חב"ד- שאל את הרבי האם נכון לנטוע יער לזכרו של אדמוה"ז בעל התניא והשו"ע.. במכתב הבא הרבי שולל זאת לגמרי, ובלשונו (אגרות קודש חכ"ג עמ' כ"ו):
"עדין לא עניתי לכ' על כמה נקודות במכתבו הקודם, ובהן ענין נטיעת יער על שם רבנו הזקן וכו'. אבל, כרשום בזכרוני, עלתה שאלה זו באחת משיחתינו בהיותו כאן, ואז הבעתי תמהוני שבשעה שדתנו ותורתנו חובקות זרועות עולם, עולם כפשוטו ועולם קטן זה האדם, על כל עניניו ופרטיו ופרטי פרטיו, גם המאורעות השמחים וגם אלו שהם להיפך ח"ו, הרי למה לנו לחזור על פתחי עניים ולמצוא איזו זמורת זר על מנת לנטעה בכרם בית ישראל. ולכאורה לא מצאתי לעת עתה ענין דנטיעת יער על שם מישהו לא בדיני ישראל ולא במנהגי ישראל שמנהג ישראל תורה הוא, אף שנמצא ענין דבנית בנין ובדוגמת יד אבשלום וכיו"ב.
מובן שהמסופר בדברי חכמינו ז"ל (גיטין נז, א) על דבר נטיעת ארז בלידת בן או בת ישראל וכולי, אינו מסוג האמור. וכן (תענית יד, ב) ש"ב יח, ו. ולהעיר מפיאה רפ"ז. – בכל אופן עד שאמצא יסוד להאמור הנני מסתייג מחוות דעת בזה.
ברם ידעתי גם ידעתי שכמה דרכים למגביות כסף וכמה מהן אין להם יסוד במנהגי ישראל, ובחלק מהן רק הנפש היפה סובלתן, ולא גרע ענין דנטיעת יער מהן, ואדרבה הרי תועלת בזה בשטח החקלאות וכולי. בכל זה, בשים לב לתכונת בני דורנו, אשר כשרואים דבר הנעשה ונכפל כמה פעמים מקדשים אותו, ולא עוד – אלא קדושה יתרה, הרי זה לדעתי עכ"פ נכנס בגדר דאבק דלא תוסיף (ובפרט שברוב הפעמים התוצאות מעבירה על לא תוסיף – עבירה על לא תגרע)…".
מילים אלו מדברות בעד עצמן. ישנן כל כך הרבה דרכים לגרום להנצחת הנפטר דרך ענייני תורה וקדושה ואין לנו לחפש ב"שדות זרים" אחר מנהגים שונים.
ובעז"ה שלא תדעו עוד צער מכאן והלאה, ובשורות טובות.
