נושא:

פירושים שונים בדברי הרבי

בכל מה שהרבי אמר יש ריבוי פירושים, חסיד אחד אומר כך וחסיד אחד אומר בדיוק ההפך. איך יכול להיות כזה דבר, שבדברים שנאמרו רק לפני 30 שנה, יש כ"כ הרבה פירושים וחילוקים?

 

במענה על שאלה כזאת, יש להזכיר את פרשת ספירת העומר. ימים אלו מתאפיינים במנהגי האבלות על עשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא שמתו במגפה, משום "שלא נהגו כבוד זה בזה".

ידועה השיחה של הרבי, בה שואל: כיצד ייתכן שדווקא תלמידי רבי עקיבא, שרבם הוא שקבע את הכלל "ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה", נכשלו בעניין זה? הרבי מבאר שתלמידי רבי עקיבא דבקו בכל נפשם ומאודם בתורת רבם, אלא שלכל אחד מהם היו הבנה והדגשים משלו לתורת רבו. "כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות". ודווקא בגלל אותה המסירות לתורת רבם המדגישה את "ואהבת לרעך כמוך" –, התלמידים לא היו מוכנים לעצום עיניהם ולהתעלם מדעת חבריהם. דעתם לא נחה כל זמן שחבריהם לא קיבלו את הפרשנות שלהם לתורת רבם – שהיא היחידה האמיתית, לדעתם. ולמרות זאת, היה עליהם לנהוג כבוד זה בזה.

יש להתבונן מעט בעניין זה: האם היכולת של כל אחד מאיתנו לנהוג כבוד בזולת שלהבנתו מפרש את דעת רבי עקיבא בדרך אחרת מדרכו, יש בה משום 'ויתור' על הדעה האישית למען האידאל הנעלה והחשוב של 'אהבת ישראל'?

אז צריך לדעת, שכמובן שלא. אין כאן ויתור על ערך אחד למען ערך אחר אלא הסתכלות מעמיקה ושלמה יותר על 'תורת רבי עקיבא'.

כדי להבין זאת כדאי להזכיר את מה שמבואר במאמרי החסידות בנוגע למחלוקת לשם שמיים המוכרת והגדולה ביותר לכאורה, בין בית הלל לבית שמאי.

הלל ושמאי שניהם למדו באותו בית מדרש וקיבלו יחד את התורה מרבותיהם שמעיה ואבטליון. שניהם שמעו עניין שכלי אחד – והינה, הפלא ופלא: שמאי אוסר, והלל מתיר. הכיצד? שמאי שבשורש נשמתו נמשך לצד הגבורה, לוקח את אותו עניין למקום הגבורה ונוטה לאיסור, ולעומתו הלל שבשורש נשמתו נמשך לצד החסד, לוקח את העניין למקום החסד ונוטה להיתר.

ומה באמת התכוונו שמעיה ואבטליון? במאמרי החסידות מוסבר שהעניין השכלי שקיבלו הלל ושמאי מרבותיהם עמוק ומופשט ואינו נוטה באופן מובהק לחסד או לגבורה אלא מכיל – אומנם בהעלם – את החסד ואת הגבורה גם יחד, ומשום כך ניתן להטותו לשני הצדדים, פעם לצד החסד ופעם לצד הגבורה, ושתי הדרכים הן בבחינת "אלו ואלו דברי אלוקים חיים".

וכשם שאנו רואים במוחש, שייתכן שאדם ילמד עניין שכלי מסוים וישיגו בדרך אחת, וכשילמד אותו ויעיין בו פעם נוספת ישיגו באופן אחר. האם במקרה כזה נאמר בהכרח שבפעם הראשונה טעה בהבנתו, ובפעם האחרונה – הצליח להבין הרעיון כראוי? נראה שלא. מקור השינוי באופיו של הרעיון השכלי – משום שהוא מופשט, ביכולתו להיות מושג בכמה דרכים, וייתכן שההשגה הראשונה תתחלף בהשגה אחרת, ואפילו הפוכה ממנה.

ועל דרך זה אצל תלמידי רבי עקיבא, וגם בדורנו "דור השביעי" –– יש מקום לגישות ותפיסות שונות בדבריו של הרבי, כל אחד מאיתנו מגיע להבנה השונה מזו של חברו, משום קוצר השגתנו ומוגבלות שכלנו שאינם מאפשרים לנו לקלוט הכול, וגם מצד נטייתו הטבעית של כל אחד, תפקידו ושליחותו המיוחדים לו.

כאשר האחד מוכן לתת מקום לדעה של רעהו ולכבד אותה, אין פירוש הדבר שהוא 'עושה לו טובה' ו'מוותר' על ה'אמת' שלו, אדרבה במעשה זה הוא מתרומם ומתעלה מעל אותו פן אישי, שהוא אמיתי ונכון כמובן – אבל הוא אחד מני רבים, ואותו אדם הגיע אליו באמצעות הכלים האישיים שלו: יכולת תפיסתו, תפקידו וכדומה – ומתמסר בביטול אמיתי לעומק 'דעת עליון' שבתורת הרבי, המכילה את כל האופנים.

כשמבינים את עומק הרעיון, ניתן לקיים באופן מעשי את הדרישה לתת כבוד לאחר, ולהגיע לאחדות והתכללות גם עם מי שחושב אחרת מאיתנו, לא רק בתור 'פשרה' לשם הערך החשוב והנעלה של 'אהבת ישראל', אלא מתוך הבנה שרק באופן כזה ניתן להתחבר ולהתעצם באמת עם דעתו ועם רצונו הקדוש של הרבי.

אומנם איננו בדרגה הנעלית של תלמידי רבי עקיבא או של הלל ושמאי, ולכן אנו עלולים גם לטעות בהבנת דברי הרבי, אך יש לזכור את דבריו המפורשים של הרבי הרש"ב בקונטרס "החלצו" על החשיבות של אהבת ישראל בין עובדי ה', גם כשיש אצל אחד מהם חיסרון, ועל המאמץ להתמקד בטוב הטמון בכל אחד, שהוא העיקר.

נכון אמנם שישנם דברים הכי חדים והכי ברורים, אבל תמיד יש מקום לפירושים שונים, וצריך לדעת לקבל את השני ואת המקום האמיתי שלו.

מקורות