שאלה זו, של פירוט החטאים כבר נשאלה עוד בבית מדרשם של התנאים בזמן הגמרא והמשנה. ושם נחלקו בסוף מסכת יומא רבי יהודה בן בתירא ורבי עקיבא.
וכך איתא שם (בסוף מס'יומא)
"תני צריך לפרוט את מעשיו (בעת הוידוי חובה לפרט את החטאים שעליהם מתודים) דברי רבי יהודה בן בתירא. רבי עקיבא אומר: אין צריך לפרוט את מעשיו".
היינו שנחלקים האם צריכים לפרט את החטאים בזמן שמתוודים לפני ה', או שאין צורך לפרוט את המעשים.
ומסבירים המפרשים את הסיבה הפשוטה לשני הדעות, היא כך: הסיבה שיפרוט את חטאיו היא כדי שיתבייש מחטאיו. היינו שבעודו אומר ומפרט את החטאים שלו, זה מעורר אצלו את הבושה והכלימה מאותם המעשים הרעים שהוא עשה, וזה יגרום לו לשוב בתשובה בצורה יותר חזקה וטובה.
וכידוע ומפורט בכמה וכמה מקומות, שעל ידי שמפרטים את הדברים בדיבור הם מקבלים משמעות הרבה יותר גדולה וחזקה, כך שהאדם מקבל את הדברים שנאמרים בצורה יותר חזקה ויותר משמעותית.
והסיבה של הדעה שאומרת שלא יפרוט, הוא כדי שלא יחשדוהו בשאר עבירות. כלומר, שאף על פי שישנה מעלה בזה שהוא מפרט את החטאים שלו, הרי כל זה אינו שווה, בעוד שהקהל שעומד ושומע אותו מתוודה, ישמע את אותם החטאים ויחשוד בו כבר לגבי חטאים נוספים וענינים חמורים אחרים – שהוא באמת לא עבר אותם מעולם. וכידוע שישנם כמה וכמה ענינים שנוהגים לעשותם או שלא לעשותם רק מתוך החשד שמא יחשדו בו אחרים.
וכמו שבזמן שנכנס הכהן גדול ללשכה לקחת את המטבעות מתרומת הלשכה, צריך הוא להכנס ללא כיסים, כדי שלא יחשדו בו הסובבים שהוא גונב ח"ו את בית המקדש.
ומסביר הרבי, בשיחה מיוחדת (יום הכיפורים חכ"ד מליקוטי שיחות, את הסיבה שאצל כל אחת מהדעות מכריע ענין אחר כלפי הענין השני. כי כמובן ששני הענינים קיימים אצל כל אחד מהדעות, אלא שזה מכריע לפי אופן אחד וזה מכריע לו אופן אחר.
ומבאר הרבי, שבעצם חלוקים כאן אם ההווה מכריע או העתיד מכריע. וזה המשמעות של המחלוקת עצמה – אם הבושה מכריעה, או החשד –
וההסבר בזה:
בתשובה מיראה, יש לפרוט את החטא, כי אינה דומה יראה מעבירה חמורה ליראה מעבירה קלה, כידוע שהשב בתשובה בדרגה הכי נמוכה, הוא צריך לשוב בגלל היראה ממלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שהוא ירא ומפחד ממנו מהעונש שינתן לו על מעשיו. ובזה, כמובן וגם פשוט, הרי משנה מאוד אם החטא הוא חטא חמור או חטא קל. כי אין היראה שווה בחטא שהוא חטא חמור לחטא קל. וכל זה הוא רק בתשובה מיראה, ואילו בתשובה מאהבה, אין חשוב העונש, אלא אהבתו והתקשרותו לקב"ה, ובזה זהות כל העבירות, ולכן אין צריך לפרוט. בכל אופני התשובה קיימת אותה נקודת תוכן, כי מהותה של התשובה היא שהאדם שב אל ה'. כי בכל העבירות הוא מרגיש ויודע שהוא התנתק מבורא עולם, שהוא בעצם שורשו ומקורו, ותפקידו הוא לשוב אל ה' בחזרה. והשיבה מאהבה אל אותו האהוב היא לא משנה אם התרחקת מעט או הרבה, כי בכולם אתה רוצה לשוב אל ה' ולהיות חלק אחד ממנו שוב.
לר"ע, מכריע העתיד את ההווה, הוא "רואה"בהווה את פנימיותו, שלמרות שהוא מצוי בתשובה מיראה, הרי "בכח" זוהי כבר תשובה מאהבה, שבזה אין משנה איזה חטא, ולכן אין צריך לפרוט.
ואילו רבי יהודה בן בתירה, הרי ההווה מכריע את העתיד, ואף על פי שבהמשך הוא יגיע לתשובה יותר חזקה, שהיא תשובה מיראה, הרי צריכים להסתכל כעת על המעמד ומצב שהוא נמצא ברגע זה, וכעת הוא אוחז עדיין בשלב של תשובה מיראה.
בתלמוד בבלי, נפסק כרבי יהודה בן בתירא – כי אופן הלימוד הוא כאדם הנמצא בחושל, ולכן מתחשבים בעיקר בהווה' בתלמוד ירושלמי, נפסק כרבי עקיבא, כי שם הכל "מואר", ורואים כבר בהווה את העתיד.,
להלכה נסדר "על חטא" מסודר לכל אחד ואחד בנוסח תפילתו, ובזה נמצאים כמעט רובם של החטאים, ובזה לא נכנסים למחלוקת שלעיל, כי בעצם כולם אומרים את אותו הנוסח.
ובאם רוצה האדם להוסיף קטע מסויים מעצמו, הרי עדיף שיעשה זאת בשקט, ויפרט את חטאו המיוחד לו, כדי לא לעורר את החשד ועוד.
