פיטורי מורה

ראה בשולחן ערוך חושן משפט הלכות אומנים סימן שו סעיף ח: הנוטע אילנות לבני המדינה, שהפסיד, ( ויש אומרים דהוא הדין ליחיד) (טור), וכן טבח של בני העיר שנבל הבהמות, והמקיז דם שחבל, והסופר שטעה בשטרות, ומלמד תינוקות שפשע בתנוקות ולא למד (אפילו רק יום או יומים) (מרדכי שם), או למד בטעות, וכל כיוצא כאלו, והאומנים שאי אפשר שיחזרו ההפסד שהפסידו, מסלקין אותם בלא התראה, שהם כמותרים ועומדים, עד שישתדלו במלאכתם, הואיל והעמידו אותם הצבור עליהם. הגה: וי"א דאף על פי שאין צריכין התראה, מכל מקום בעינן חזקה, דעד שיהיו מוחזקין או שיתרו בהן לא מסלקינן להו (המגיד פ"י דשכירות ונ"י פרק המקבל). הנותן מעות לחבירו לכתוב לו ס"ת ונמצא בו טעות, וצריך לשכור אחר שיגיה אותו, אם הם טעיות שדרך סופרים לטעות, אין הסופר חייב כלום. אבל אם טעה כל כך שאין דרך לטעות, חייב. ומכל מקום אזלינן בתר המנהג, אם מנהג המקום שכותבי ספרים מגיהים אף זה, צריך להגיה. ובסתם המקומות שאין על הסופר להגיה, אם עמד והגיה מעצמו, חייבים הבעלים לשלם לו (תשובת רשב"א סימן אלף נ"ו).

ובסמ"ע סימן שו ס"ק כא: רק יום או יומים. כן כתב ג"כ המרדכי [המובא בציונים אות י"ח], וכן הביאו בד"מ [המובא בציונים שם]. וק"ק למה כתב יומים, הא כ"ש הוא מיום. ואפשר שכונתו לכונת המקרא דכתיב בפרשת משפטים [שמות כ"א כ"א] ואם יום או יומים יעמוד לא יקם, ודרשו רז"ל [במכילתא שם] יום שהוא כיומים דהיינו מעת לעת, ה"נ בעינן שיבטלו דוקא מעת לעת:

ובביאור הגר"א חושן משפט סימן שו ס"ק כג: וי"א דאע"פ כו'. דל"ק אלא כמותרין דפסידא דידהו הוי כמו התראה דפסידא אחרת צריכה התראה ג"פ כמ"ש בב"ק כ"ג ב' וכמ"ש בסי' שצז ס"ב וענ"י:

ובפתחי חושן חלק ד (שכירות) פרק י – חזרת בעל הבית: העובדים המושכרים לצבור, כגון מלמד תינוקות, הנוטע אילנות לבני העיר, שוחט שניבל בשחיטה, המקיז דם שחבל, וסופר שטעה בשטרות, וכל כיוצא באלו האומנין שהפסידו באופן שאי אפשר שיחזירו ההפסד, מסלקין אותם בלא התראה, ויש אומרים שמ"מ צריך שיהיו מוחזקים בכך, או שיתרו בהם.

ובהערה כח: מיקרי ינוקא פירש"י בב"מ (דף קט ע"א) דשבשתא כיון דעל על, וכתב המ"מ בדעת רש"י דדוקא כשהמלמד עצמו טועה ואינו יודע הוא דמסלקינן ליה, אבל אם הוא יודע אלא שאינו משגיח על אחד מהתינוקות אם אומר הדבר בטעות, לא מסלקינן ליה, ובתהלה לדוד כתב שדעת הר"ן שגם בכה"ג מסלקינן ליה, ותמה שהב"י לא הביא דעתו, והתוס' (בב"ב שם) פירשו שבשעה שמלמד להם טעות הם מתבטלים, ואותה שעה אי אפשר להחזיר לעולם, ולשני הפירושים הקלקול הוא בלימוד שמלמד בטעות. אבל הרי"ף פירש שהקלקול הוא שמתבטל מלימודו, והרמב"ם כתב שני הפירושים, וכ"כ הטור, מלמד תינוקות שטעה ולימד טעות או שלא למד כלום, והמרדכי כתב דכ"ש אם בטל יום או יומיים, ופירש הסמ"ע דהיינו יום שהוא כיומיים, והוא מעת לעת, ומשמע שבפחות מזה לא מיקרי מקלקל שיוכל לסלקו בלא התראה, ובתהל"ד נשאר בצ"ע בזה, עיין שם, ולפירוש התוס' והרי"ף צ"ע דא"כ בכל פועל הוי פסידא דלא הדר בזמן שמתבטל, ואפשר שבשאר פועל יכול להשלים לאחר זמן השכירות, אבל מלמד הרי צריך ללמוד גם ביום אחר, ולזה אין השלמה, ועי' שאלת יעבץ (ח"ב סימן לח). ועכ"פ משמע שאם אין המלמד פושע אינו יכול לסלקו, ובשו"ע יו"ד (סימן רמה סעיף יח) כתב, אם יש כאן מלמד שמלמד לתינוקות, ובא אחר טוב ממנו, מסלקין הראשון מפני השני, ע"כ, ומשמע אף על פי שאינו פושע אלא שמצאו טוב ממנו יכולים לסלקו, ודוחק לומר שכשמצאו טוב ממנו נעשה הוא כפושע לגבי טיב הלימוד, וגם בשו"ת הרא"ש (כלל קד סימן ד) וכן בשו"ת הרדב"ז (ח"א סימן רפה) משמע שהשוכר מלמד שמצא טוב ממנו אינו יכול לסלקו, ודוחק לחלק בין מלמד של יחיד לבין מלמד של רבים. וראיתי בערוה"ש (ביו"ד שם) שעמד בזה ותמה למה יגרע מלמד משאר פועל שאין בעה"ב יכול לחזור באמצע השכירות כשאינו מוצא מום במלאכתו, דאטו אם יש בעל מלאכה גדול ממנו יסלקנו תוך זמנו, ותירץ עפ"י דבריו בחו"מ שחידש שאין התחלת מלאכה קנין לענין שלא יוכל לחזור (עי' לעיל הערה יד), ולכן משום תועלת התינוקות התירו חכמים לשכור מלמד טוב ממנו, וכבר כתבתי לעיל שמדברי הפוסקים לא משמע כן, שהתחלת מלאכה מועיל גם לענין חזרה. ועי' שו"ת מנחת יצחק (ח"ד סימן עה) שדחה ג"כ דברי הערוה"ש גבי מלמד, וכתב דהשו"ע איירי כשהמלמד אינו מושכר לזמן קצוב ומעיקר הדין יכול לסלקו, ואף על גב דלגבי בעה"ב ודאי שיכול לסלקו וליקח מלמד אחר טוב ממנו, ואין בו דין עני המהפך כמ"ש בשו"ע (סימן רלז סעיף ב, עי' פרק ז הערה מו מדברי הפנ"י), אשמעינן כאן שמשום טובת התלמיד מצוה לסלקו, ואפילו באופן שיש משום עני המהפך יכול לסלקו משום טובת התלמיד, ואפשר שגם על המלמד השני אין איסור בכה"ג, עיין שם במה שדן אם שכירות מלמד הוא בכלל מינוי ואם הוא לעולם, והביא מדברי העט"צ שסתם שכירות מלמד הוא לזמן אחד, והיינו עד ר"ח אייר או עד ר"ח חשון, ועי' שו"ת שו"מ (מהדו"ב ח"א סימן יג) בדין השגת גבול במלמדים, וכתב שמלמדי תינוקות יכולים לקבוע דירה וליקח תלמידים בכל מקום שירצו משום קנאת סופרים תרבה חכמה, והאריך שם בתוכחה על המלמדים הראשונים שרצו למנוע מהמלמדים החדשים, ועי' חזו"א (בקונטרס אמונה ובטחון) מ"ש בזה, ועי' מ"ש בפרק ז (הערה נ).

ובהערה לג: שו"ע סימן שו סעיף ח, כשיטת הרמב"ם שבכל אלה דוקא בשל צבור כמותרים ועומדים הם, וכמ"ש הואיל והעמידו אותם צבור עליהם, ונראה טעמו שבשל צבור אחריותם גדולה יותר, שהיחיד יכול יותר להשגיח שלא יקלקל. והחזו"א (ב"ק סימן כג סוף סק"ב) כתב דלא איירי כשבא לסלקם תוך זמנם, אלא שבאלו יש מנהג שמקבלין אותם לעולם, ובשאר אומניות לאחר שהתחילו במלאכה אי אפשר לסלקם אא"כ ימצאו להשתכר במקום אחר, באלו אמרו שאיבדו זכותם, שע"מ כן לא שעבד בעה"ב נפשיה (נראה שפירוש זה אליבא דמ"ד שגם בשל יחיד הדין כן, כמ"ש לעיל), ועוד כתב שזהו מצוה על פרנסי העיר לסלקו לטובת הצבור ולמנות את ההגון והישר, והוא אזהרה לפרנסי הצבור.

ובהערה לד: רמ"א שם, ובנ"י כתב שחזקה היינו ג' פעמים, ומשמע שאם התרו בהם א"צ ג' פעמים.