תורת החסידות מיועדת לכל יהודי ומדברת לכל אחד ואחד, ולכן, מטבע הדברים, מי שמתעסק בתורת החסידות, אם הוא מלמדה או שהוא פוגש אנשים סתם כך ומדבר איתם על רעיונות של תורת החסידות, הנה בדרך ממילא נפגשים גם עם אנשים שיש להם תפיסת עולם ומשנה רעיונית משלהם, שאינה עולה תמיד בקנה אחד עם שיטת החסידות בכלל או דרך חב"ד בפרט. אלא שהעומק והפנימיות שיש בתורת החסידות מביאה אותם ללמוד גם פנימיות התורה.
זוהי נקודה עדינה שיש לדעת כיצד להתייחס אליה: מחד, החסיד רוצה "לקרב" את אותו יהודי, לא רק ללימוד החסידות, אלא גם לדרכי החסידות ולהתקשרות לרבי. מאידך, לעיתים מרוב הלהיטות והרצון לקרב, עלולים לשלול בתוקף עניינים ורעיונות התופסים מקום חשוב אצל אותו יהודי, והוא עלול להיפגע מכך, ואז התוצאה תהיה שהוא יתרחק גם מעצם לימוד החסידות.
כמדומה, שנוסף לצורך להיזהר בכבודו של כל אדם, צריכה להיות כאן הדגשה נוספת, לא רק לגופו של אדם, אלא גם לגופה של דרך, שיטה או רעיון שהשני מייצג או מאמין בהם.
ובפרטיות:
אחד הרעיונות המרכזיים שהחסידות שמה עליהם את הדגש, ונראה שהבנת רעיון זה חשובה מאוד לכל אדם שבא במגע של השפעה עם יהודים אחרים, הוא העיקרון, שבכל אחד – ובזה נכלל גם בכל תנועה, דרך או שיטת חיים – ישנו 'ניצוץ' אלקי של קדושה ואמת, שנדרש לברר אותו.
אפילו כשאדם רואה מציאות שמוגדרת כ'קליפה' רעה ושלילית, עליו לדעת שקיים מאחוריה טוב נסתר ומכוסה (ראה בענין זה גם המשך תער"ב פרק שעד). באם לא היה בקליפות טוב כלל, הם לא היו קיימים, שהרי אין קיום לרע ללא ניצוץ טוב שבתוכו, המקיימו. וכל שכן שקיים ניצוץ אלוקי וטוב נסתר בדבר שאינו רע בהכרח, ועל אחת כמה וכמה שכך הדבר גם בנושא בו אנו עוסקים – שיטות ודרכים שונות בעבודת ה' עצמה.
וכאן יש להדגיש: כשם שהתורה היא שלימות הכל, והיא מהות ותכלית כל הבריאה כולה, כך ברור הדבר, שהחסידות, פנימיות התורה, היא המגלה את האלוקות שבתורה באופן הכי שלם ונעלה. אין שום דרך אחרת, ושום שיטה – אפילו מתוך "שבעים פנים לתורה", שיש בה מעלה או יתרון כלשהו על דרך החסידות, ודווקא חסידות חב"ד, כפשוט.
החסידות היא לא "עוד דרך ושיטת לימוד בתורה", אלא היא דרגת ה"יחידה" שבתורה, שמעל כל הגילויים האחרים, והרבי – נשיא החסידות, הוא ה"יחידה" הכללית של כל בני ישראל, כולל כל השיטות והזרמים וכדומה (וכמבואר בארוכה בקונטרס "עניינה של תורת החסידות").
דברים אלו צריכים להיות פשוטים וברורים לכל אשר בשם חסיד חב"ד יכונה. ומי שזה לא פשוט אצלו, הרי שלכל לראש ילמד ויתעמק בדברים אלו, יקרא את שיחות הקודש והמכתבים של הרבי כיצד צריך להיות היחס לתורת החסידות, לנשיא הדור, לתורת רבותינו נשיאנו וכן הלאה.
יחד עם זאת, צריך לזכור את העיקרון שהובא קודם, שאם בקליפה ממש קיים ניצוץ אלוקי שצריך לפדותו, הרי בוודאי שקיימים "ניצוצות" (ולהבות אש) בכל דרך חשיבה, בכל זרם, ובכל ענין של עבודת ה', גם כשאינו על פי דרך חב"ד, וחלילה לבטל זאת או לזלזל בזה.
יתרה מזו, הדרך לפעול על השני באמת ולהביא אותו להתקרב לדרך החסידות ולהתקשר לרבי, היא רק על ידי שאותו אחד יכיר שה"ניצוץ" האלוקי שקיים בדרך שלו, והוא מרגיש אליו "משיכה" ושייכות פנימית (וכיון שזהו ענין של קדושה ואלוקות, הרי המשיכה הפנימית שבתוכו אל הדבר, היא חלק מביטוי נפשו האלוקית) – ניצוץ זה נמצא גם בדרך החסידות ובדרך של הרבי, והימצאותו שם היא באופן הכי נעלה ושלם.
ובדומה לסיפור המובא על הרבי הריי"צ (בקונטרס "עניינה של תורת החסידות" הנ"ל) שבאחת מנסיעותיו, התווכחו כמה אנשים והביעו דעות שונות אודות יחס התורה לשיטות המדיניות, ועם איזו מהן היא מסכמת, וכל אחד מהם הראה מקור בתורה לשיטתו. כששאלו את חוות דעתו של הרבי הריי"צ בזה, ענה: התורה, להיותה תכלית האמת והטוב, ישנם בה כל הענינים הטובים שבכל השיטות.
ועל דרך זה בתוך עם ישראל גופא: שיטת החסידות ודרכו של הרבי מה"מ, שהוא נשמה כללית ונשיא כל ישראל, כוללת בתוכה את כל ה"ניצוצות" והעניינים הטובים שבכל שיטה ודרך.
נוסף על כך: מובא בחסידות שכאשר פודים את ה'ניצוץ' מהקליפה, הקליפה נעלמת, כי כל חיותה של הקליפה הוא רק מהניצוץ האלוקי שמחייה אותה, ואין לה קיום בלעדי זה. מציאות הקליפה היא מציאות של דמיון, ודמיון זה נראה כדבר בעל מציאות וממשות, רק בגלל הניצוץ שטמון בו. ולכן על ידי הוצאת הניצוץ, הקליפה נעלמת. זו הסיבה שלעתיד לבוא יתקיים "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ", כיון שיפדו ויתבררו כל הניצוצות.
ולכן, אף שכאן מדובר על שיטות ודרכים בתוך עבודת ה' גופא, הרי הדרך לקרב יהודי לדרך החסידות וההתקשרות לרבי, היא על ידי שמבררים מהו ה"ניצוץ" שנמצא בדרך שבה הוא הולך, ומראים לו כיצד הניצוץ הזה נמצא ביתר שאת בדרך ההתקשרות לרבי ובדרכה של חסידות חב"ד, וממילא "הקליפה" שיש כאן (כלומר, ההסתייגות, ההתנגדות, הרתיעה מדרכי החסידות, מהתקשרות לרבי וכדומה) נעלמת מעצמה.
כלומר, למצוא בכל אחד את אותו הדבר שבו אכן הוא דומה לתורת החסידות ולדרכיה, ומתוך כך לגרום לו גם לקבל ולהכיל בתוכו את העניין של תורת החסידות.
