שלום וברכה. אכן אחד החידושים הגדולים של הרבי בדור השביעי הוא הנחלת 'ערך' השליחות לכל אחד ואחת.
וכדי להבין האם ערך השליחות הוא שווה לערך המשמעות, או שיש בו משהו עמוק יותר, נקדים בקצרה מה מבטא ענין השליחות.
בשליחות, הקיום שלנו איננו שלנו אלא של מי ששלח אותנו. כשאנו מתגאים בשליחות שלנו, איננו מתגאים בעצמנו, חלילה. כל מה שיש לנו הוא מכוחו של המְשַלח.
'שליחות' היא התודעה העצמית המאפשרת ליהודי להתעלות לגמרי מעל ה'אני' שלו ולגלות את העצמיות שלו.
וכפי שמוסבר במאמרי החסידות, השליחות היא הפן העמוק ביותר של ירידת הנשמה למטה: הנשמה ירדה לעולם כדי למלא שליחות, וכשהיא עוסקת במשימה שלמענה ירדה – היא חושפת את הקיום העצמי והנעלה שלה.
כשאדם נמצא בתודעה של שליחות, הוא קשוב גם לפרטים הקטנים הטמונים בכל שלב בחיים.
חז"ל מדגישים לנו שגם לדברים שנראים מיותרים יש משמעות ותכלית, כפי שעולה מהמסופר על דוד המלך שחיפש את המשמעות גם בעכביש, בשיגעון וכדומה. אומנם לא תמיד המשמעות או התכלית של הדברים מובנת לנו, ולא תמיד אנו מזהים אותה, אבל כאשר אנו בתודעה של שליחות, אנו מאמינים שלכל דבר יש סיבה ומטרה, ואם הקב"ה הפגיש אותנו עם מאורע מסוים, סימן שיש לנו תפקיד, מוטלת עלינו 'שליחות' לפעול שם.
לכאורה השליחות היא פעולה למען הזולת והסביבה (ובכלל זה המשפחה, הילדים), אבל חשוב לדעת שתכליתה איננה רק למענם: בתוך מילוי השליחות, השליח חושף את עומק הקיום שלו עצמו. וכפי שהרבי מדגיש בכמה מקומות, התכלית של כל אדם טמונה בו עצמו, והוא לא ירד לעולם רק כדי להביא תועלת לאדם אחר.
על דרך זה כשמדברים על ממד הזמן: לכל יום יש הערך העצמי שלו והתכלית שלו. הערך של היום איננו טמון בתועלת שיביא ליום המחר וגם לא לעשייה שתהיה כעין השלמה לאתמול; הערך של היום – חשיבותו טמונה באותו יום עצמו. כל יום הוא עניין בחיים ועניין בשליחות.
לפעמים האדם אומר או חושב לעצמו: "כרגע אני בזמן 'חלש'. אחכה לזמן טוב יותר שבו אהיה פנוי יותר פנוי – למשל אחרי שהילדים יגדלו – ואז אוכל להתפנות ל'שליחות' שלי באמת". מחשבה זו בטעות יסודהּ: הכרת ערך השליחות לאמיתתו, מחייבת התייחסות ושימת לב לכל פרט, לכל זמן ולכל יום בפני עצמו.
כל רגע בהווה חשוב, ברגע זה ממש, מתרחשת התהוות יש מאין, מעצמות ה', וממילא יש בו ערך עצמי ומשמעות אין־סופית.
הכרה זו מאפשרת לחיות מתוך שמחה אמיתית ושלמה, מתוך ידיעה ברורה שמה שקורה כאן ועכשיו – הוא־הוא השלמות, והוא התכלית והעיקר ברגע זה, ובמסגרת השליחות, אנו מגלים את תכליתו ומשמעותו של הדבר שבו אנו עסוקים.
בעומק יותר, המקום של השליחות עמוק יותר מערך ה'משמעות'.
גם כשאדם מתעלה מעל הצרכים החיצוניים שלו ומוצא משמעות רוחנית ונעלית לחייו, הרי יש כאן שניים – הוא; והערך והמשמעות של חייו. לדוגמה, אדם שה'משמעות' שמצא בחייו היא עזרה לזולת, האם העזרה הזאת הופכת להיות כל מציאותו? לאו דווקא. אין בזה מוחלטות.
ואילו במושג שליחות הוא מתמסר למשהו ומישהו אחר, הרבה יותר גבוה ונעלה, וזה מגדיר את כל ה'אני' שלו.
וכמאמר הגמרא בקידושין, שצוטט אין־ספור פעמים בשיחותיו של הרבי, "אני לא נבראתי אלא לשמש את קוני". הדגש הוא "אני לא נבראתי אלא…", היינו המשימה 'לשמש את קוני' איננה תוספת הבאה לצד בריאתו. היא המטרה שלשמה נוצר, ולכן כל מציאותו תלויה בה.
ערך השליחות נותן מענה אמיתי ל'דיכאון' ששוטף את האנושות.
הדיכאון פירושו מאיסה בחוויית הקיום וחוסר יכולת למצוא בחיים ערך. כשהדיכאון חלקי בלבד, החוסר בא לידי ביטוי במאיסה בפרט מסוים. ואולם כאשר הוא נעשה מוחלט, חלילה, הוא גורם לאדם למאוס בחייו ממש. האדם מרגיש שאין לו מה לעשות בעולם, והוא חסר ערך ומשמעות.
הדרך האמיתית והפנימית ביותר להתמודד עם תופעה זו היא החדרת טעם לאותם חיים, בעזרת הקניית ערך השליחות. כאשר האדם יודע שהערך האמיתי של חייו טמון במילוי השליחות של הבורא, הוא מוצא בהם טעם חדש.
בהפנמת ערך השליחות האדם מרגיש שאפילו מצד עצמו וכוחותיו – הוא איננו שווה מאומה, כיוון שהוא כאן בשליחות – השליחות מגדירה את הערך שלו מחדש.
השליחות נותנת לאדם ערך אמיתי בעצם הקיום שלו: כל נשימה וכל רגע בחייו הם חלק מגילוי של הבורא ממש. מתוך מילוי השליחות נחשפת ה'עצמיות' של השליח, ויתר על כן, מתברר שכל מה שיש לו ניתן לו מהמשלח, והוא מתאחד עימו לגמרי – 'שלוחו של אדם כמותו'.
השליחות אינה מצטמצמת לפרט מסוים או לתחום מוגדר בחיים: החיים במהותם – הם שליחות.
כל פרט בחיים מקבל את הערך המלא שלו, את המשמעות האמיתית שלו, שהרי "כל מה שברא הקב"ה בעולמו – לא בראו אלא לכבודו". כל פרט בחיים נועד לגלות את כבוד ה' בעולם ולהגשים את מטרת־העל של השליחות – להנכיח את הבורא במציאות, ולהביא את העולם התחתון למצב שבו יהיה 'דירה לו יתברך'.
בהתמסרותנו לשליחות שהוטלה עלינו – להכין את העולם כולו לקבלת פני משיח צדקנו – איננו עושים 'טובה' רק לאחרים: בהתמסרות זו אנו מאפשרים לגלות את מהותנו באמת מתוך שמחה וטוב לבב.
