ערך ההכנה

לאחרונה נחשפתי לדעה שהולכת ומתפשטת וקונה לה שביתה ביהדות החרדית בכלל ובחב"ד.

התפיסה הפשוטה היא, שאדם פירושו אדם בוגר עם שכל מפותח מידות מפותחות עם יכולות קוגניטיביות מפותחות וכן הלאה. היסוד לתפיסה זו היא הידיעה שהעיקר בחיי האדם ומטרת קיומו עלי אדמות היא קיום תומ"צ והגשמת התכלית של דירה בתחתונים. וע"מ לעשות את כל האמור נצרך הוא ליכולות הנ"ל.
המסקנה העולה מתפישה זו היא שילד כל עוד לא הגיע לשלימות התפתחותית זו הינו חסר משמעות עלי אדמות וכל קיומו הינו רק כהכנה לגיל מצוות ואף יותר מאוחר מכך.
ונשאלת השאלה א. אין זה הגיוני שאדם יחיה כך וכך שנים רק כהכנה לשלב אחר. ב. מה הצורך והטעם בבריאת העולם באופן כזה. (לכאורה היה ניתן לברוא את כולם ע"ד אדם הראשון שנברא בגיל 20).
שאלות אלו מביאות שיטות חדשות שלא בהכרח עולות בקנה אחד עם שיטת חב"ד, ועם ההנחה הפשוטה שמטרת הקיום הוא לעשות לו ית' דירה בתחתונים.
אשמח ואודה מאוד להבהרה כללית בנושא חשוב זה.

שלום וברכה

לא כל כך ברוך משאלתך על איזה שיטות חדשות כוונתך ומה עניינם.

בכל אופן בנוגע לעצם העניין:

זה ברור שכל מהלך חייו של האדם, בכל שלב וגיל, זה כדי לעשות דירה לו יתברך בתחתונים, אלא שיש בזה סדר והדרגה כפי שקבע הקב"ה בסדר הבריאה ועל דרך זה בסדר הגדילה וההתפתחות של האדם.

חז"ל אומרים שאלפיים שנה ראשונות הם תהו, לאחר מכן אלפיים שנה תורה, ולבסוף אלפיים שנה ימות המשיח. כלומר, התכלית היא להגיע לגאולה ולימות המשיח, אך הסדר שהקב"ה קבע הוא שיש שנות תוהו קודם ורק לאחר מכן, ועל ידי זה, נבנה העולם המתוקן ומגיע לתכליתו.

על דרך זה כפי המבואר בסדר ההשתלשלות העולמות בחסידות, עולם התוהו שנשבר, קודם לעולם התיקון, הבא לאחריו ונבנה על ידו, באסיפת ובירור הניצוצות של עולם התוהו.

וכך הוא גם בשלבי ההתפתחות של האדם: הילדות של האדם, זה הזמן שבו מורגשת בעיקר הנפש הבהמית, כלשון חז"ל "אקדמיה טענתיה", שהיא היותר דומיננטית ושורשה בעולם התוהו.

בזמן ההתבגרות ישנה כניסת השכל, והנפש האלוקית שזו התודעה המתוקנת שבאדם. ביחד עם זה נעשה גם התפתחות הכוחות התוהים, שיש להם ערך מאוד גדול, ובלשון החסידות שיש בהם ניצוצות גבוהים, ובבירורם נעשה התיקון, על דרך "רב תבואות בכח שור", אורות דתוהו בכלים דתיקון.

מעבר מתוהו לתיקון, דומה במובן מסוים לתהליך של גדילה טבעית. לתוהו סימנים של ילדותיות. ילד קטן הוא על פי רוב רגשי יותר, רואה את המציאות באופן קיצוני ובלתי מאוזן, מבקש סיפוקים מידיים. לעומת זאת, התיקון הוא מצב של בגרות – ראייה רחבה והסתכלות שכלית.

כשם שהבגרות מגיעה בהכרח אחרי תקופת הילדות ונבנית על גביה, כך התודעה המתוקנת מבוססת על התוהו. היא אינה מבטלת את התוהו אלא מאזנת אותו ומכניסה בו ממדים נעלים יותר, כפי שאי אפשר לוותר על תקופת הילדות ולקפוץ היישר אל החיים בוגרים

אם כן, ישנן מעלות גדולות בילדות, מעלות העוצמה של התוהו. יש בזה גם סיכונים של שבירה, אבל אי אפשר לוותר על תקופה זו, כיון שהבגרות האמיתית נבנית דוקא על יסוד המקום של התוהו והילדות.

ויש להוסיף, שבמידת מה, אמנם הילדות היא הכנה לבגרות, אך כחידוש של הרבי בדבר מלכות של פרשת פנחס, גם "הכנה" צריכה להיות בשלימות, ויש בה עצמה ערך בפני עצמו.

זהו בקצרה עכ"פ.

הצלחה רבה ובשורות טובות

מקורות