הילדים שותפים מרכזיים בקשר שלנו כיהודים – לתורה, הם נבחרו לשמש ערֵבים – "בנינו ערבים בעדנו" – לקבלת התורה עבור עַם ישראל כולו.
התורה שייכת לכל יהודי – מעצם השתייכותו לעם: "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב" (דברים לג, ד), ולילדים בעיקר – וזאת עוד לפני קבלת התורה בפועל. עיקרון זה יכול ללמדנו גם מסר חשוב הנוגע לחינוך הילדים.
כפי שבמתן תורה כל עַם ישראל ניצב "כאיש אחד בלב אחד" וקיבל את התורה, מאחר שהתורה שייכת לכולם, כך בכל ילד יהודי טמון רצון פנימי לגדול ולהתפתח על פי רצון ה', ועלינו רק לגלות אותו. אין מדובר ביצירה חדשה אלא בגילוי מהות קיימת שלעת עתה נסתרת מן העין – העלם.
הדברים נכונים לגבי האמונה הכללית בשייכות של כל ילד היהודי לתורה, והם נכונים גם בזיהוי תכונותיו הייחודיות.
כפי שלאחר שעם ישראל שקיבלו את התורה יחד כאיש אחד – הוא מתחלק למערך של שנים עשר שבטים, וכל שבט מסמל תכונה אחרת, כך גם בעולם החינוכי: עלינו לזהות את התכונות והנטיות הפנימיות של המתחנך "שלנו" ולהעצים אותן.
לדוגמה, ייתכן מי שיבחר לאמץ לו את התפקיד של 'יששכר' ויעסוק כל חייו בלימוד התורה בעיון, וייתכן שיאמץ לו את תפקיד 'זבולון' – שפועל בעולם ומברר בירורים. בין שנטייתו אחת ובין שהיא אחרת – מכל מקום התורה היא חלק מחייו, ועם זאת חשוב לתת את הדעת לתכונותיו, ולזהות את אלו שיעזרו לו ללמוד. את התכונות והכישרונות האלה – שה' חנן אותו בהם – אותם יש לפתח. אם הם יתפתחו כראוי, הוא יהיה מסוגל לפעול ולמלא שליחותו בעולם בשלמות.
מלבד זאת: גם בתוך לימוד התורה – יש סוגים שונים: יש לימוד בצד המעשי־הלכתי, ויש לימוד עיוני ומופשט. יש לכבד את כל הסגנונות, ולדעת שיש מקום לכולם.
זהו עיקרון חשוב בהתייחסות נכונה של האדם כלפי עצמו וכלפי אחרים, והוא חשוב במיוחד כשעוסקים בתחום החינוך. קשיים חינוכיים רבים נוצרים כשלא מפנימים את הרעיון הזה, ומפתחים עם הילד יחסים שאינם מכבדים את מקומו ובבסיסם שוכנת ההנחה שהילד חסר ידע ואחריות, ולכן אנו – "שיודעים הכול" – נחליט ונקבע בשבילו, נעצב אותו ונבנה אותו כרצוננו וכפי ראות עינינו.
עלינו לזכור שהפערים הבסיסיים בין ההורה או המחנך לבין הילד קיימים ועובדתיים, ואין צורך להעצים אותם. להפך, הילד צריך שיאפשרו לו לבטא את עצמו, וייתנו לו את הכלים לגלות את הטוב הטמון בתוכו.
לא להכתבה
בהסתכלות שטחית ניתן להקשות: הרי הבסיס של כל מעמד הר סיני הוא "נעשה ונשמע", שפירושו התבטלות פנימית והתמסרות לרצון ה' מתוך ויתור על המקום של האדם בשביל מה שהקב"ה רוצה?!
אך כאמור קודם, במאמרי החסידות מודגש שבעומק הדברים, קבלת עול זו מקורהּ ברצון הטבוע בנשמה של כל יהודי – רצון לעשות את רצון ה'. והחתירה לגילוי רצון ה' ולפעול לפיו היא־היא גילוי ההעלם שבתוך הנשמה.
אומנם יש מחסומים חיצוניים שעשויים להפריע, וקבלת העול היא האמצעי שיאפשר להתגבר על אותם המחסומים; ועם זאת חשוב להבין שקבלת העול אינה פעולה שלנו נגד עצמנו, אדרבה – היא הדרך שבה אנו מבטאים את עצמנו האמיתי, ומצליחים להתגבר על אותם המחסומים המונעים מהעצמיות שלנו להתגלות.
נמחיש בעזרת דוגמה: אדם יודע שדבר מסוים טוב ומועיל לו, אבל למרבה הצער יש הרגל שלילי מסוים שטבוע בו, שמפריע לו לפעול בדרך הנכונה. הוא יודע למשל שחשוב שיעסוק בפעילות גופנית, אבל העצלות שכבר סיגל לעצמו מונעת ממנו לקום מן הכיסא ולצאת להליכה וכדומה. אם יקבל עליו 'עול' ויכריח את עצמו להתעמל – האם נאמר שההתעמלות היא נגדו?? אדרבה – היא מאפשרת למה שראוי ונכון עבורו לצאת מן הכוח אל הפועל.
כך גם בעבודת ה'. קבלת עול של היהודי לעשיית רצון ה' נובעת מהתענוג הפנימי שהנפש חווה מתוך הקשר עם הטוב של הקב"ה. ואולם כיוון שתענוג זה לא מתגלה בפועל, נדמה שקבלת העול אינה אלא מאמץ וכפייה.
אם הפעולה האמורה הייתה מנוגדת באמת לפנימיותו של האדם – קבלת עול לא תועיל במאומה. גם זאת נוכל ללמוד מתוך התבוננות במעמד הר סיני: על פי המבואר, הקב"ה הציע לאומות העולם לקבל את התורה והן סירבו. מדוע? משום שהתורה לא קיימת בפנימיותם, ואין להם שייכות אליה, וממילא אי אפשר לפעול לגילוי מהות שאינה קיימת.
הבנה זו מאפשרת גישה אחרת לכל המושג של משמעת וצייתנות גם בתחום החינוך. המעשה החינוכי אין פירושו שאדם אחד מכתיב לזולתו בכוח מה עליו לעשות, אלא שהוא מעורר בו כוחות לגלות ולבטא את רצונו שלו – האמיתי הפנימי, שלא תמיד גלוי באותו רגע.
המושג משמעת שפירושו "אני רוצה שאתה תעשה ככה", יכול "לעבוד" כל עוד הילד לא מסוגל להתנגד… אך כאשר יגדל קצת, נפשו תמאן להשלים עם השיטה המופעלת עליו, כי הוא ירגיש שהיא מנוגדת למהותו ולפנימיותו.
התפיסה החינוכית צריכה לנבוע מתוך אמונה וידיעה שהילד הוא מהות עצמאית, ותפקיד ההורה והמחנך – לעזור לו לגלות את מה שבתוכו, מתוך נתינת מקום וכבוד. הגילוי של הכבוד נעשה על ידי קשר וקרבה, והשפעת פעולתם תהא טובה עשרת מונים מכל כפייה.
כשמבינים את העיקרון הזה ומשדרים אותו לילד, אין סיבה אמיתית שהילד ימרוד או "יעשה דווקא".
עיקרון זה מתחזק ביתר שאת על פי ההסבר בתורת החסידות על האמירה שהקב"ה "כפה עליהם הר כגיגית" ובעשותו כן הכריח את העם לקבל את התורה. ההסבר החסידי לאמירה זו הוא שה' גילה להם את אהבתו הגדולה, ועל ידי הגילוי "סחף" אותם לרצות ולהשתוקק לקבל את התורה, להתגבר על המחסומים החיצוניים ולומר "נעשה ונשמע".
