ניסתי להבין אותו הרבה זמן ולא הצלחתי, מה היה העניין של אברהם לעשות כאילו הבן שלו נשחט, מוקטר, עד "שנעשה דשן", זה לא נשמע טוב. מילא אם הקב"ה מצווה אותו על זה, אז הוא מקיים את דבריו של הקב"ה בלי שום חשבון, אבל אחרי שהקב"ה אומר לו שאין בזה צורך כבר, והוא לא צריך כבר לשחוט את בנו, למה הוא מנסה בכל אופן שהבן שלו כאילו ישחט? תודה רבה.
בשאלה זו דנו כמה וכמה ממפרשי המקרא, וישנו ביאור מיוחד מהרבי מה"מ המבאר כל עניין זה בפרטיות. השיחה נמצאת בליקוטי שיחות חלק ל' שיחה ג' לפרשת וירא, שם דן הרבי באריכות על כל הנושא ומבאר אותו בצורה נפלאה.
להלן אביא תוכן הביאור בקצרה, וכדי לראות את התמונה בשלימותה, מומלץ לעיין במקור, ולראות אור.
הרבי מציין, על ההבדל בין שני קריאות המלאך אל אברהם. בפעם הראשונה המלאך רק מורה לאברהם לא להעלות לעולה את יצחק, וכמו שהעלה אותו כך הוא צריך להוריד אותו;
ובפעם השניה, נשבע לו הקב"ה בברכות מיוחדות – "הרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול גו' וירש זרעך גו' והתברכו בזרעך גו".
והחידוש שבברכות אלו, אף שכבר נתברך אברהם בתוכן דומה כמ"פ לפנ"ז, שכאן נשבע הקב"ה עליהן — "בי נשבעתי נאום ה' כי יען גו' כי ברך אברכך גו'", שע"י שהקב"ה נשבע, הובטח ששום דבר בעולם לא יכול לבטל את ברכות אלו.
והסיבה שדווקא כאן הגיעה השבועה, מסביר הרבי בפשטות, שהוא ע"ד מה שהיה אצל נח. שזה שהקב"ה נשבע שלא יוסיף עוד להביא מבול לעולם, זה בא דווקא ע"י ריח הניחוח מקרבנותיו של נח.
והוא הדבר בנידון דידן: זה שהקב"ה נשבע על הברכות הוא בא ע"י קרבנו של אברהם (— בהקרבת האיל). ולכן באה שבועה זו רק בקריאה ה"שנית", לאחרי העלאת האיל.
ולפי זה מסביר הרבי, מדוע רצה אברהם להקריב את האיל "תחת בנו" – כי כדי שקרבנו יפעול שהברכות על נסיון העקידה (שהם ענינים עיקריים לקיומו של עם ישראל) יובטחו לו בשבועה, הי' צ"ל שייכות וקשר בין הקרבן והנסיון. וכמו שהיה אצל נח, שהקורבנות שפעלו את שבועת ה', היו מהבהמות שניצלו מן המבול.
ואופן ההקרבה "תחת בנו" היה ש"על כל עבודה שעשה ממנו הי' מתפלל ואומר יהי רצון שתהא זו כאילו היא עשוי' בבני (והולך ומפרט כל העבודות —) כאלו בני שחוט. . דמו זרוק. . מופשט. . נקטר ונעשה דשן" — כי זה מבליט ביותר את הקשר שבין הקרבת האיל למעשה העקידה, שע"י הקרבת האיל "תחת בנו" פעל אברהם שיצחק עצמו יהי' בגדר של קרבן.
שהיה ניתן לפרש, שהקרבת האיל היא במקום הבן, וע"י האיל כבר לא חל גדר של קרבן על יצחק, אבל אברהם השתדל, לפי חידושו של רש"י, שתהיה חלות של קרבן על יצחק ע"י הקרבת האיל, ולזה הוא היה צריך להתפלל לקב"ה – "יהי רצון שתהא זו כאלו היא עושי' בבני".
ומסביר שם הרבי באופן נפלא, שמצד הקב"ה, כוונתו במעשה העקידה היתה רק לנסות את אברהם, אך לא שיצחק ייעשה קרבן בפועל; אך אברהם הוא שרצה לפעול את שבועת הקב"ה, על ידי ריח הניחוח של הקרבנות, השתדל שיחול על יצחק גדר של קרבן, כדי שבמעשה העקידה תהיה גם המעלה של קרבן.
והסיבה לכך שצריכה להיות ההקרבה בפועל, ולא מספיקה נכונותו של אברהם להקריב את בנו מבאר הרבי כך:
"אף שבמעשה העקידה גילה אברהם שהי' מוכן ומזומן למסור בנו יחידו לה', מ"מ, אין זה עדיין בגדר ודאי של קרבן, כי לא בא לידי הקרבה בפועל. כי גם לאחרי ההחלטה בלב שלם, וכל ההכנות שעשה כדי להקריב את יצחק כקרבן, ש"כבש את רחמיו" כדי למוסרו לה' — עכ"ז, מכיון שלא עשה לו "מאומה" ולא באה הקרבה זו בפועל, הרי אין זה ודאי. וכמובן בפשטות, שאינה דומה כלל כבישת הרחמים בההכנות "לשחוט את בנו" לכבישת הרחמים הדרושה בעת העשי' בפו"מ".
"וע"ד מעלת האדם המוסר נפשו להשם בפועל ממש, לגבי זה שמסירת נפשו היא רק בכח (אף שהחליט במחשבתו להיות מוכן (כשיבוא לידו) למסור נפשו לה'). כי כאשר האדם צריך למסור את עצמו בפועל, עליו לעורר בנפשו תקיפות וכחות ביתר שאת ויתר עז מהכחות שהוא מעורר להיות מוכן לזה במחשבה לחוד, וכמובן בפשטות"
ובמילא: בנוגע לנסיון העקידה הי' מספיק גם ה"כבש את רחמיו" שבההכנה של אברהם, כי בזה כבר "ידעתי כי ירא אלקים אתה" וכו' — מ"מ, עדיין אין בזה העילוי שבקרבן, הקרבה לה' (בפועל).
וזהו הסיבה לכך שאברהם השתדל בכל מיני השתדלות כדי שיחול על בנו שם של קרבן בפועל ממש, "כאילו היא עשויה בבני", וכאילו הוא שחוט, וכו' וכו', כדי שיחול על זה שם של קרבן בפועל ממש. שדווקא הקרבן בפועל, שמביא ריח ניחוח, הוא זה שמביא את ברכות ה' הכל כך מיוחדות ובאופן של שבועה דווקא.
