עצירת אברהם להכנסת אורחים בזמן גילוי ה'

מסופר בתורה על אברהם אבינו שעצר באמצע ביקורו של הקב"ה בשביל האורחים. וקשה לי, הרי כל יהודי "מקבל פני שכינה" כל יום בשמונה עשרה, ואז אסור לעשות שום דבר, "אפילו מלך שואל בשלומו", ומאיפה אברהם לקח את ההנהגה הזאת לעזוב באמצע גילוי של הקב"ה בשביל אורחים? אם הוא היה נמצא ליד איזה נשיא מדינה חשוב הוא לא היה עוזב בשביל כמה אורחים..

ההלכה נפסקה ש"גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני שכינה", וזהו באמת הטעם שעוזב אברהם את אותו גילוי הגדול, בשביל כמה אורחים, כי אכן הכנסת האורחים היא יותר חשובה ויותר נעלית מקבלת פני השכינה.
בעניין זה, דנים מפרשי התורה, מהו המקור שממנו למד אברהם הנהגה זו – לעזוב גילוי פני השכינה בשביל האורחים.
להלן אבאר בקצרה את המקור של אברהם להנהגה זו, כפי שמבואר בשיחותיו של הרבי מה"מ.
ואלו תמצית הדברים:
על המסופר בפרשת וירא , שכאשר באו "שלשה אנשים" אמר אברהם אבינו לקב"ה "א-דני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך" "להמתין לו עד שירוץ ויכניס את האורחים ". כלומר, למען הכנסת אורחים סבר אברהם שמוצדק להתנתק ממעמד של קבלת השכינה. כפי שמסיקה הגמ' מפסוק זה – "גדולה הכנסת אורחים (יותר ) מהקבלת פני שכינה".
הרבי מבאר, שהתנתקות זו שהתנתק אברהם עבור האורחים היא משמעותית ודרסתית הרבה יותר מאשר כל אדם.
כי לגבי אברהם, שחייו היו חיים רוחניים, היתה זו מסירות נפש עצומה ביותר בהתנתקות מ"הקבלת פני שכינה", יותר ממסירת חיי גופו. ובמיוחד שהיה זה למען אורחים אשר חשבם ל"ערביים שמשתחוים לעפר רגליהם " לא עובדי עבודה זרה סתם, אלא בדרגה הנחותה ביותר , אנשים המתנהגים בניגוד גמור ל"הקבלת פני שכינה"!
והמקור שאכן ממנו למד אברהם הנהגה זו, לעזוב את פני השכינה ולהתעסק עם האורחים, מבאר הרבי בכמה אופנים:
ביאור ע"ד הפשט: כיון שבא ה' לבקרו למה היה צריך הקב"ה לעשות את השינוי שהיה המזג אוויר "כחם היום" – שלכאורה, גם אם היו אורחים בלאו הכי לא היה יכול לטרוח בהם – כיון שהוא מקבל פני שכינה, ומכך שעשה הקב"ה את השינוי הגדול הזה, הרי על כורחך צריך לומר שאכן "גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה", וצריכים לעזוב את הגילוי ולטפל באורחים.
ביאור ע"ד הפנימיות: הוא היה בדרגה של שיא ההתבטלות העצמית, "ואנכי עפר ואפר" , ומשום כך היה ברור לו שכל אחד, יהיה מי שיהיה, קודם לו, עד אשר דרושה מסירות גם של הרוחניות העצמית כדי לסייע לזולת אפילו בגשמיות .
שיטת הרמב"ם – תשומת לב לאורח:
ע"פ הרמב"ם , מה שלימד אברהם אבינו, הוא שעיקר ההכנסה זה תשומת הלב וההתעניינות באורח , שהאורח מרגיש שהכנסתו נובעת מהתעניינות ומתשומת לב, וזה מתבטא בפועל בליווי שלו ובשימת לב אליו מיד כשמגיע.
לשיטת הרמב"ם , המקור שממנו לומדים ש"גדולה הכנסת אורחים כו" הוא מהפסוק "וירא והנה שלשה אנשים" – מעצם זה שאברהם שם לב לאורחים באמצע קבלת פני השכינה. וזה כהמשך לדרך החסד של אברהם, שהעיקר הוא תשומת הלב .
ואף שהמלאכים לא אכלו כפשוטו, הרי מכיוון שעיקר ההכנסה היא תשומת הלב מצד המארח, הרי זה התקיים אצל אברהם בשלימות. וגם התוצאה היתה מושלמת, כי שביעות הרצון קיימת גם אצל מלאכים (ובמיוחד בדמות אנשים), ובמיוחד שבאו אל אברהם אבינו שהוא חביב אצל הקב"ה ומעלתו גבוהה מהמלאכים .
הכוח לכל ישראל:
הכוח שלנו לקיים את המצווה שנצטווינו מסיני, הוא ממעשה אבות. וכן במצות הכנסת אורחים, הכוח לכל ישראל שתהיה אצלם הכנסת אורחים גדולה מקבלת פני שכינה, בא מנתינת כוח של אברהם אבינו, שהיה בקו החסד, ומשום זה קבע את הכנסת אורחים שלו באופן שתהא שייכת לכל אדם, ובאופן ש"גדולה הכנסת אורחים כו".
לולא עבודתו לא היה לנו הכוח לקיים מצות הכנסת אורחים בגשמיות, וממילא לא היה לנו העניין של הכנסת אורחים באופן שתהא גדולה מהקבלת פני שכינה . אלא שאברהם אבינו על ידי עבודתו הוריש לנו, חקק והנהיג בכל אדם דרך החסד שלו, תחילת כל המידות, ומן המידות בא הדבר לידי פועל ממש – שזה כל האדם .

מקורות

לקו"ש חכ"ה וירא ב ס"ג; הערה 45.

ע"פ המבואר ברמב"ם (הל' אבל פי"ד ה"א – ב) "מצות עשה של דבריהם לבקר חולים.. וללוות האורחים ולהתעסק.." "שכר הלוויה מרובה מן הכל. והוא החוק שחקקו אברהם אבינו ודרך החסד שנהג בה, מאכיל עוברי דרכים ומשקה אותן ומלוה אותן, וגדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה שנאמר וירא והנה שלשה אנשים, וליווים יותר מהכנסתן. אמרו חכמים כל שאינו מלוה כאילו שופך דמים".

כשם שבגמילות חסדים ישנם שני עניינים א) תוצאת המעשה – שנתמלא חסרון חברו. ב) מדת החסד של הגומל חסד – כן הוא גם בהכנסת אורחים, שישנם שני עניינים א) הפרטים שמקבל האורח. ב) מדת החסד של בעל הבית, ההתעניינות ותשומת הלב באורח.

כי אז חש האורח, שכל הפעולות שנעשו עבורו נבעו מהרגשה לבבית של בעה"ב המתעניין בו.


בזוהר נאמר (ת"ז תי' ואו קרוב לסופו) "זכאה איהו מאן דמקבל אורחין.. כאילו מקבל אפי שכינתא", ולא "גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה" (שבת קכז, א), כי מדובר בזוהר על מעלתו של רשב"י שהיה מבני עליה, ודרגת פנימיות האלוקות (פני שכינה) היתה אצלו בגילוי ובאופן תמידי, ולכן הכנסת אורחים שלו שווה להקבלת פני שכינה, ואילו אצל כל ישראל, שאין אצלם גילוי זה באופן תמידי, הרי קבלת פני שכינה היא בדרגה פחותה יותר, ולכן הכנסת אורחים גדולה מהקבלת פני שכינה .זוהי ג"כ הסיבה שמביא הרמב"ם מקור להלכה שגדולה הכנסת אורחים מאברהם, מפסוק מפורש – שנאמר "וירא שלשה אנשים", כדי לרמז שבעניין זה אין מחלוקת, וגם מה שנאמר בזוהר א"ז סותר, כי זהו מדבר על דרגתו של רשב"י .]

פרשת וירא (יח, יט ובפרש"י) "כי ידעתיו" – "לשון חיבה".

לקו"ש חכ"ה וירא א ס"א – י.

מכאן עד סוף הסעיף ג"כ ע"פ דברי הרמב"ם (שם).

וע"ד הטעם השני המובא בשיחה שם, שאצל רשב"י הכנסת אורחים שווה להקבלת פני שכינה אך אינה גדולה הימנה (כלשון הזהר הנ"ל), משום שבקיום המצוות שלו עיקר הדגש היה על הרוחניות שבמצווה (שהוא ע"ד הקבלת פני שכינה. אך מאברהם אבינו ששם דגש על קיום הכנסת אורחים בפועל ובהידור, והחשיבה יותר מהקבלת פני השכינה, כדברי חז"ל דלעיל, ישנה הנתינת כוח בזה לכל ישראל, כמבואר בפנים.

לקו"ש ח"ג וירא ס"א – ה.