אחד התאריכים שמבטאים את המפגש בין המודע אל העל מודע הוא ח"י באלול – הוא יום ההולדת של שני המאורות הגדולים הבעל שם טוב והאדמו"ר הזקן, אשר כפתגם רבותינו נשיאינו, הוא היום המכניס חיות בעבודת ה' של חודש אלול.
הרבי הריי"ץ סיפר באריכות על הקשר המיוחד בין הבעש"ט לאדמו"ר הזקן:
ביום שבו נולד רבנו הזקן, אחרי התפילה, הזמין הבעל שם טוב את תלמידיו לסעודת מצווה והיה בשמחה בלתי רגילה. מתוך אותה השמחה אמר לתלמידיו: "ביום הרביעי שבו נתלו המאורות, הינה ביום רביעי של השבוע שבו קוראים הפטרת 'קומי אורי', ירדה נשמה חדשה שתאיר את העולם בתורת הנגלה ותורת החסידות ותהיה לה מסירות נפש על דרך החסידות ותצליח עד ביאת המשיח".
את הנשמה החדשה הזאת גידלו מבלי שתדע דבר על העתיד הצפון לה. מסופר שבהגיע אדמו"ר לגיל שלוש, גזז הבעש"ט את שערות ראשו והותיר לו פאות בלבד. וכיוון שציווה את הוריו שלא לספר לילד מאומה עליו, כשפנה הילד להוריו ושאלם: "מי זה?" הם השיבו: "סבא".
הקשר העמוק הזה לא היה ידוע לאדמו"ר הזקן, והיה עליו לפעול הכול "בכוח עצמו", ומסופר שבצעירותו התלבט אם ללכת ללמוד אצל הגאון מווילנא או אצל המגיד ממעזריטש, ולבסוף בחר ללכת למעזריטש, והפך לתלמידו המובהק של המגיד.
לגעת בכתר
את המשמעות הפנימית של החיבור ביניהם, נוכל להבין על פי המבואר שחודש אלול הוא הזמן שבו י"ג מידות הרחמים שבכתר מאירות בעולם.
כפי שהכתר כפשוטו מונח על הראש ומעל המוח, כך דרגת ה'כתר' מסמלת את הכוח העל־מודע.
כוחות השכל והרגש הם הכוחות המוּדעים שלנו, ולכן באופן טבעי אנו חשים שייכות פנימית אליהם, לעומתם דרגת ה'כתר' מתאפיינת בהיעדר גבולות ומשום כך בהקשר שלה אין ציפייה שתתעורר שייכות פנימית (שיש בה קליטה פנימית, השגה והזדהות שלמה), אלא שייכות נעלמת בלבד. ובלשון המובאת בחסידות – "מטי ולא מטי" – לנגוע ולא לנגוע.
לגעת בכתר פירושו לעורר אהבה שהיא למעלה מטעם ודעת. אהבה ששורשה בפנימיות הלב, שאינה מוגבלת במגבלות השכל, והיא הנקראת 'רעותא דליבא'.
דרגה זו נעלית, וככלל אין דרך להגיע אליה בכוחותינו המוגבלים, אבל בחודש אלול יש חריגה מן הכלל: בחודש אלול דרגה זו מאירה בעולם, והארתה נוסכת בנו כוחות ומאפשרת לנו להתחבר לשורש ולתקן את כל הפגמים. זהו הסוד של התשובה – לשוב אל השורש האמיתי שהוא ה'כתר', המקום שבו מאירות י"ג מידות הרחמים ועל ידי אור זה מתמלאים כל החסרונות.
הגורל המתגלה
הנגיעה ב'כתר' מתחילה בהכרה שבחיינו קורים דברים שהם למעלה מיכולת השכל וההבנה האנושיים. בלשון החסידות דברים לא מובנים אלו נקראים 'גורל'.
מהו גורל? ביום כיפור היה הכוהן מטיל גורל בין שני שעירים: איזה מהם יוקרב לה' ואיזה ישתלח לעזאזל. האם נוכל להסביר באמצעות השכל למה כל אחד נבחר לשליחות שנבחר? לא. זה הגורל.
כך גם, להבדיל, בעבודת ה' של היהודי: יהודי אחד – שורש נשמתו ממידת החסד, ושורש נשמת חברו – ממידת הגבורה. לכל נשמה שורש המיוחד לה, ולפי שורש הנשמה ייקבעו עבודתו ושליחותו של האדם בעולם. זו קביעה אלוקית שלמעלה מהבנתנו.
כפי שחלוקת הארץ לשבטים הייתה ב'גורל', כל יהודי יחיד מקבל את החלק האישי שלו בעבודה ובהתמודדות בעולם על ידי 'גורל'.
כיצד נוגעים במקום הזה של ה'גורל', של העל־מודע?
בחסידות מובא שדווקא על ידי 'חב"ד' מגלים את ה'כתר' בפנימיות; והחוכמה והבינה הן שממשיכות את הכוח המקיף של ה'כתר'. לכאורה שתיהן כוחות מוגבלים, וכיצד אפשר שכוח מוגבל יגלה כוח שאיננו מוגבל?! אלא שיש לדעת שאומנם הצד הגלוי של החוכמה והבינה מוגבל, אבל מלבדו יש להן צד פנימי, שאיננו מוגבל והוא מסוגל לגלות דברים שאינם מוגבלים אף הם.
בגילוי הגדול של תורת החסידות שהנחילו לנו רבותינו־נשיאינו, טמונה העצמיות ממש, בבחינת "פנימיות אבא (החוכמה) – פנימיות עתיק"; והתפקיד העיקרי של היהודי להשתמש בכוחות הפנימיים, ודרכם לגלות את הכוחות המקיפים והעצמיים שבו – היינו: להביא למצב שהמקיף יחדור לפנימיות.
החסידות מגלה
הבעל שם טוב, מייסד החסידות הכללית, מסמל את דרגת ה'כתר' שמרוממת מהעולם. הנהגתו של הבעש"ט התאפיינה בניסים גלויים ובמופתים מפליאים.
המגיד ממעזריטש, תלמידו וממשיך דרכו, המשיך גם הוא את גילוי ה'מקיף', אם כי גילוי זה היה קרוב יותר אל ה'פנימי' (כידוע שהבעש"ט נקרא 'מקיף הרחוק', והמגיד 'מקיף הקרוב', והם כנגד שתי הדרגות של ה'כתר' – הפנימיות והחיצוניות).
אדמו"ר הזקן, מייסד חסידות חב"ד, מגלה את ה'כתר' בפנימיות, בתוך כוחות השכל – בחוכמה בינה ודעת.
"להיות חסיד של הבעל שם טוב" פירושו לעשות דברים באופן 'מקיף' – לעסוק בעבודת ה' מתוך תמימות, שמחה ואמונה פשוטה כפי שלימדנו הבעש"ט בחביבותו הגדולה. ואולם כדי שה'כתר' יתגלה בפנימיות, יש צורך בכוח של אדמו"ר הזקן וגילוי חסידות חב"ד.
לא לחינם נולדו הבעש"ט ואדמו"ר הזקן באותו יום, אלא כדי ללמדנו ששניהם עניין אחד להם, ותורת אדמו"ר הזקן "היא־היא תורת הבעש"ט", אדמו"ר הזקן – על ידי המשכת העצמיות ממש בתורת חסידות חב"ד – ממשיך ומגלה בפנימיות את האור המקיף של ה'כתר' – שהמשיך הבעש"ט – בפנימיות.
זמן אמירת ה'סליחות' בחודש אלול הוא זמן מתאים להתבונן במשמעות הפנימית של בקשת הסליחה שלנו מהקב"ה, ומכך גם נוכל ללמוד גם על חשיבות הסליחה בינינו לאחרים.
חכמינו תיקנו לנו בימים אלו תפילות מיוחדות שבהן אנו מבקשים סליחה. אומנם אנו יודעים שהכול גלוי לפניו – כל מעשינו, מחשבותינו וגם דיבורינו כולם ידועים לו, ולמרות זאת הקב"ה מחכה שנבטא את הדברים בפינו ונפנה אליו מתוך ניגון וזמרה ונבקש סליחתו, וכמובן נקבלה מייד, בלי להקפיד ובלי לשמור טינה.
בקשת הסליחה מהקב"ה וגם קבלתה נחוצות מאחר שבמשך השנה לא תמיד אנחנו ממלאים את המחויבות שלנו כלפיו (קיום רצונו) במלואה, ולכאורה אנו פוגעים בקשר שבינינו וגורמים לו להיות חָסֵר.
כיצד התשובה ובקשת הסליחה משלימות חוסר זה? בחסידות מודגש שכל הפגמים והחטאים נוגעים רק בקשר הגלוי שלנו עם הקב"ה. התשובה מגלה רובד עמוק ממנו של פנימיות הרצון של ה' בנו, ורובד זה אף פעם איננו נפגע, ודרכו מתגלה שהקב"ממשיך לאהוב אותנו תמיד, גם כשאנו סוטים מדרך הישר ועוברים על רצונו.
אומנם יש לתקן את המעשים הלא טובים שעשינו, אך בתהליך התשובה מתגלה פנימיות הקשר, והסליחה והמחילה מגיעות ממילא.
סליחה – השתחררות מהפגיעה
על דרך זה נוכל ללמוד על יחסינו עם הסביבה. כשאדם נפגע ממישהו אחר, משהו בתוכו לכאורה נחסר, לדוגמה: ילד שהיה צריך לקבל מהוריו יחס של חום, אהבה, התחשבות ועזרה, ותחת זאת קיבל מהם פגיעה, עלבונות והשפלות, ונמנעו ממנו החום והאהבה הנחוצים לו, נוצר בנפשו חֶסֶר. דבר דומה עלול לקרות גם בין חברים, בני זוג, שכנים וכדומה.
כשאדם סולח הוא מגלה בתוכו מקום שלם מצד נשמתו האלוקית – מקום שמעולם לא נפגע או נחסר. אין מדובר בהכחשת הפגיעה או בהתעלמות ממנה אלא בגילוי מקום גבוה יותר, שבו היא אינה קיימת כלל.
הסליחה מושתתת על אמונה בסיסית שמצד הנשמה אנחנו שלמים. זו הבנה שערכנו הוא ערך עצמי שאינו מותנה בהערכה שנקבל מהזולת.
כל עוד אנו טועים וסוברים שהערך שבנו תלוי בהערכת הסביבה, השלמות העצמית נותרת חבויה ואינה נחשפת, וממילא גם לא ניתן לסלוח, משום שפעמים רבות אין דרך לתקן את המקום שנפגע ולהשיבו לקדמותו, ולדוגמה, אותו ילד שנפגע בקטנותו מהוריו, לא יכול להחזיר את גלגל הזמן לאחור ולחוות את ימי הילדות בדרך נעימה שאינה יוצרת חֶסֶר.
הסליחה באה מתוך אותה הכרה שגם במקרים שבהם יחסי הגומלין אינם אידיאליים ומספקים, המקום הפנימי שבתוכנו אינו תלוי בהם כלל. כשישנה התגלות של אותה שלמות פנימית, ניתן להשתחרר מתחושת החיסרון ולסלוח, אלא שיש צורך לבחור ולגלות את המקום הזה בתוכנו.
ננסה להמחיש את הרעיון בעזרת משל: אם מישהו בא ולקח ממני חמישה שקלים, אני מרגיש חסר מלקיחתו ומקפיד עליו, אבל אם באותו רגע התגלה לי שזכיתי במיליון שקל, חמשת השקלים שנלקחו ממני מאבדים מערכם ומחשיבותם, וחסרונם מפסיק להטריד ואפילו הופך להיות בלתי מורגש.
והנמשל: כשישנה התגלות של אותה שלמות פנימית, ניתן להשתחרר מתחושת החיסרון ולסלוח, אבל חשוב לדעת שההתגלות הזאת אינה קורית מאליה. יש צורך לבחור ולגלות את המקום הזה בתוכנו.
שלמות בהנהגת ה'
במה דברים אמורים? בפגיעה רגשית וערכית. ואולם כיצד ניתן לסלוח כאשר נגרם לנו חוסר של מהות גשמית־פיזית, שלכאורה אין דרך להשלימו (כדוגמה המובאת בתניא באיגרת התשובה "הקוטע יד חברו")?
במקרים כאלה עלינו להתבונן באמונה שכל מה שקורה לנו הוא מה שנגזר מלמעלה ואיננו קשור לפוגע ולרצונו כלל. אומנם העובדה שהוא שימש שליח להבאת הדבר השלילי מקורהּ בבחירתו החופשית (ולכן מוטלת עליו האחריות לתקן את הפגיעה והנזק), אך התוצאה – אינה תלויה בו או ברצונו.
הידיעה שהכול מגיע מלמעלה ונובע מאהבת ה' אלינו, מאפשרת להשתחרר מרגשות הכעס כלפי הזולת, שלא היה אלא שליח. אומנם בחירתו אינה ראויה, אבל היא אינה מענייננו. מבחינתנו הפגיעה היא חלק מהנהגת ה' כלפינו. הבנה זו יש בה משום גילוי 'שלמות', והיא מאפשרת להשתחרר מהפגיעה ולסלוח.
סליחה מרפאת
הסליחה הנובעת ממקום זה מיטיבה לא רק עם הפוגע אלא גם עם הנפגע: היא מאפשרת את ריפוי המקום הפגוע והמצולק.
בהלכה מובא שהחיוב לסלוח לזולת חל על הנפגע רק כאשר הפוגע מבקש ממנו סליחה. התניה זו היא על פי שורת הדין, אך מצד המקום הנפשי ומצד הרצון להביא לריפוי הפגיעה, יש חשיבות גדולה לפעול לפנים משורת הדין דווקא, ולסלוח לפוגע אפילו לא ביקש סליחה כלל, וכמו שאומרים בקריאת שמע שעל המיטה "הריני מוחל וסולח לכל מי שחטא כנגדי…" (והרי בזמן זה אותם שחטאו נגדי אינם מבקשים סליחתי, ואולי אפילו אינם מודעים לפגיעה שפגעו בי).
מלבד זאת, כשאנו בוחרים לסלוח לפנים משורת הדין, הקב"ה רואה את מעשינו, וגם הוא סולח לנו אפילו איננו ראויים ואפילו איננו מבקשים סליחה – מידה כנגד מידה.
סליחה משמחת
האנשים שמסתובבים בעולם פגועים וחסרים, הם אומללים וסובלים. בתודעתם ובהתנהגותם הם מפריעים לגילוי השלמות הפנימית שבתוכם. ולעומתם, האנשים שמסוגלים לסלוח, נכונותם מעידה עליהם שהם מרגישים שלמות פנימית בחייהם, בבחינת "איזהו העשיר – השמח בחלקו": גם במקום החלקי, החסר במידת־מה, בצד הגלוי, הם מסוגלים להיות בשמחה, מתוך אותה תחושת עשירות ושלמות פנימית.
זו גם הסיבה שמידת הסליחה היא תכונה יהודית מאוד, עמוקה ובסיסית. כשדוד המלך ראה שהגבעונים אינם מסוגלים לסלוח, הוא הוציא אותם מקהל ה', כי מי שלא יודע לסלוח, מעיד על עצמו שאין בתוכו אותה שלמות פנימית, מצד הנשמה הטהורה, שהיא תמיד שלמה.
לכן גם התשובה מביאה את הגאולה, והיא עצמה גאולה פנימית, כי היא מעוררת בנו אותה שלמות פנימית, שתתגלה בגאולה העתידה.
הזמן שבו אנו הולכים לבקש סליחה מהקב"ה ולעורר בקשר בינינו לבינו את המהות העצמית שמעבר לכל פגיעה, הוא הזמן שמתאים לעורר בו גם את המקום הזה בתוכנו: להשתחרר מחשבונאות מול בני אדם אחרים, בוודאי מול הקרובים אלינו, ופשוט לסלוח. כך ניכנס לשנה החדשה מתוך התחדשות ורגיעה פנימית.
הקושי בסליחה
ניתן לראות תופעה מעניינת: מה' לא קשה לנו לבקש סליחה, ואנו שרים ומזמרים את פיוטי הסליחה בהתלהבות, ואילו מהזולת לפעמים הדבר קשה מאוד.
הקושי טמון בבושה, ומקור הבושה בתפיסה עצמית מוטעית הגורמת לנו לחשוב שאדם אמור להיות מושלם ולא לטעות לעולם בהתנהלותו עם סובביו: אם אני מגיע למצב שבו אני צריך לבקש סליחה, למעשה אני מודה שטעיתי, שאינני מושלם. ואני בוש בעצמי.
חשוב לדעת שהאמת – הנכונה – אחרת: אם טועים, עדיף להודות בטעות ולבקש סליחה, ובמיוחד כאשר יש אדם שבשל הטעות שלנו נותר פגוע.
מצב של חברות גלויה, קשר טוב, מערכות יחסים שבהן איש לא מקפיד על רעהו ואיש גם לא חש פגוע מחברו – הוא מצב טוב ונעים לכל הצדדים. לכן כדאי לנו מאוד, למרות הבושה, לבקש סליחה: בקשת הסליחה מקילה עלינו ומיטיבה עימנו.
לפעמים אנו חשים קושי מסוג אחר: מבקשים מאיתנו סליחה, ואנו מתקשים לסלוח.
עלינו לזכור שבראש וראשונה מוטלת עלינו חובה הלכתית לסלוח. אם מישהו מבקש סליחה – המידות היהודיות המתוקנות מחייבות לסלוח לו ולא לשמור טינה כלפיו בליבנו. הקושי לסלוח מעיד על פגיעה. אנו חשים פגועים מאותו אדם, ולכן כשהוא ניגש אלינו ומבקש סליחה – אנו מתקשים להתגבר על תחושת הפגיעה שבתוכנו.
יש אנשים שנושאים בתוכם פגיעה לאורך שנים, והם מתהלכים בתודעה והרגשה של קורבן: "איך עשו לי את זה? הרסו לי את החיים" וכדומה. מי שסובלים מכך יותר מכולם הם אותם אנשים עצמם.
בעומק העניין – המאמץ לסלוח חשוב מאוד לסולח עצמו. האדם הפגוע – חסר בתוכו, בפנימיותו, ונגרם לו הרס עצמי. הסליחה מחזירה לו את תחושת השלמות והשמחה, ומאפשרת לו לשוב לחיים נכונים וטובים.
בחסידות מוסברת הדרך שבה ה' סולח, וממנה נוכל ללמוד ולהגיע אל הדרך שתקל עלינו לסלוח לאחרים: סליחת ה' פירושה גילוי השלמות העצמית של ה'. דרגה זו מבטאת את המקום שבו למרות כל החטאים – הכול שלם. החטא לא יכול לפגוע במקום העצמי של ה', וכאשר מקום זה מתגלה – נמחלים כל העוונות.
מקום כזה קיים גם באדם עצמו. האדם מסוגל לגלות בתוכו מקום שאף פעם לא נפגע, מקום שחווה שלמות ושייך אליה. כשאדם סולח, הוא מבין שהפגיעה נגעה רק בחיצוניות של ה'אני' שלו, ואילו הפנימיות נותרה שלמה וטובה כשהייתה. המקום השלם הזה בתוכנו הוא הגאולה הפרטית שלנו הקיימת בנו ומחכה להתגלות.
ההסבר שהציע אדמו"ר הזקן בתניא עשוי לעזור לנו להגיע לתחושה המתוארת. אדמו"ר הזקן מלמד אותנו שכאשר פלוני פוגע בנו ח"ו, הפגיעה שחווינו נוצרה משום ש"מגלגלים חוב ע"י חייב", כלומר: ה' גזר שפגיעה זו תבוא עלינו, וכמו כל מה שה' עושה – גם לה הייתה מטרה ברורה לטובתנו ולתיקוננו. אומנם אותו אדם בחר בבחירתו החופשית להיות שליח להבאת הפגיעה עלינו, אבל הפגיעה עצמה באה מאת ה' יתברך לטובתנו ולתיקוננו, ואם כן, מה לנו כי נכעס על אותו השליח?
סליחה אין פירושה בהכרח שכחה של הפגיעה אלא שינוי המודעות שלנו: ההבנה שהפוגע הוא בעצם שליח לתיקון שלנו, עשויה לעזור לנו לשנות את רגשותינו כלפיו.
גם כשקשה להפנים את הרעיונות הללו, עלינו לזכור את הכלל שאחרי המעשים נמשכים הלבבות. לדוגמה: בקריאת שמע שעל המיטה נוהגים לומר "הריני מוחל וסולח לכל מי שפגע בי…". אומנם קשה מאוד להרגיש כך בכל יום מחדש, אבל טמון כאן סוד מופלא: כשאדם אומר משהו ומתבונן במילים, האמירה עצמה יכולה להביא אותו למקום סולח ומשוחרר.
מבחינה הלכתית אין חובה לסלוח למי שפגע בנו ולא התחרט ולא ביקש סליחה, אבל כדאי בכל זאת לעשות זאת כדי לטהר את הנפש: הרגשות השליליים סוחטים מאיתנו כוחות ופוגעים בנו, ואם נשתחרר מהם נוכל להעביר את עצמנו למקום לא פגוע ושלם, מקום שבו טוב לנו.
יש השואלים: יהודי אמור להיות אמיתי וכן ולא להעמיד פנים; האם אין בבקשת הסליחה בתקופה זו משום העמדת פנים?! הרי יכולנו להתחרט ולבקש סליחה במהלך כל השנה?!
התשובה לשאלה זו קשורה למעגל השנה: לכל זמן בשנה יש העניין המיוחד שלו, ועל היהודי "לחיות עם הזמן". אנחנו כיהודים וכחסידים, רגישים לזמן וחיים אותו. חודש אלול נקבע מלמעלה להיות זמן המיועד לסליחה ולפיוס והוא מסוגל לנסוך באדם כוח מיוחד לבקשת סליחה ומחילה. ואם זו סגולת הזמן וזה הציווי – נפעל בהתאם.
